86 שנה לתרפ"ט: הטבח ששינה את ההיסטוריה של הציונות

בשנת 1929 (תרפ"ט) השתנתה ההיסטוריה של הציונות לנצח. חודש של מלחמת דמים, טבח בערי הקודש ו-133 הרוגים, שרובם אזרחים שנרצחו בביתם. בחברון לבדה נרצחו 66 יהודים באמצעות קילשונים וסכינים, לאחר שכנות טובה שנמשכה מאות שנים. יהודים רביזיוניסטים, פועלים אדומים וחרדים, כולם היו קרבנות של השתוללות דמים שלא ריחמה על איש. היישוב היהודי הקטן ראה את חוסר היכולת והרצון של המשטרה הבריטית להגן על חייהם, והתאכזבו מהתגובה האיטית והלא יעילה.

העימות בתרפ”ט החל כאשר מתפללים יהודים הציבו כיסאות ומחיצה ליד הכותל כדי להפריד בין גברים לנשים. הגישה לרחבת הכותל עברה אז דרך שכונת המוגרבים המוסלמית הצפופה, שבתיה הגיעו כמעט עד הכותל עצמו. הכותל המערבי, שבעיני המוסלמים בירושלים סימל את סכנת ההשתלטות היהודית על עירם, הפך לזירת מריבה. המוגרבים הציקו ליהודים שעשו את דרכם לכותל ואנשי ההגנה ירו מדי פעם. באחד הלילות ב–1927 הטמינו שני אנשי הגנה פח ממולא בחומרי נפץ ובמסמרים בפתח ביתו של אחד השייחים. הבית נהרס, אבל לא היו הרוגים. ב–1929, בתגובה להצבת המחיצה והכיסאות שהניחו היהודים, הגיבו המוסלמים בשיפוץ מסגד, שבוצע באישור בריטי. הם פתחו את שעריו לכיוון מקום התפילה של היהודים. העימותים בין יהודים לערבים ליד הכותל הפכו לשגרה, אבל כאשר ב–15 באוגוסט 1929, בתשעה באב, נערכה תהלוכה של צעירי בית”ר ונשמעו הקריאות “הכותל לנו הוא, אבוי למי שיטמא את המקום המקודש לנו”, החל השבר. למחרת, ביום שישי, תאריך הולדתו של הנביא מוחמד שנחגג ברחבת אל־אקצה, יצאו המוסלמים להפגנה נגדית. הם ירדו אל הכותל ושרפו ספרי קודש ופתקאות שנטמנו בחריציו. לאחר מכן החלו מהומות ורצח של יהודים מתפללים, במהומות שהמשטרה הבריטית התקשתה לפזר.

המהומות התפשטו אל כל אזורי הארץ, והחל טבח בערי הקודש, כולל בצפת, שם נטבחו 18 יהודים במהומות שנמשכו 20 דקות. בתרפ"ט עלתה שוב ושוב הטענה שהיהודים מנסים להשתלט על קודשי האיסלאם בעיר הקודש ורצונם להרוס את מסגד אלאקצה ולבנות במקומו את בית המקדש. ההטפה היומיומית תדלקה את המהומות ולא נתנה להן לשקוע, והפכה את ההתנגשויות למעשה כמעט יום יומי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיקף כה גדול של הרוגים ונרצחים פקד את היישוב היהודי. השכול והרצח איחדו את היישוב היהודי, בעיקר משום שההרוגים הגיעו מכל שכבות האוכלוסייה.

ענייני היישוב היהודי, ובעיקר המאבק בין פועלי ציון שמאל לאחדות העבודה היה חזות הכל. המאבק בין זרם הפועלים לרוויזיוניסטים היה עצום והמאבק בין החילונים לחרדים של היישוב הישן היה אסון, כמו גם הפער בין המזרחיים לחלוצים יוצאי אירופה. כל השסעים האלה הזינו מאות ואלפי כתבים ומעשים.

בתרפ”ט הערבים הראו שהם קלטו שהמחלוקות האלה שוליות ואין להן חשיבות כה רבה. נדרשה דחיפה וסכנה חיצונית ועם ישראל היה לעם מאוחד ומוצק, שפעל למען מטרה אחת – הקמתה של מדינה יהודית.

בנוסף, מנהיגי ההגנה חוו את המהומות והדבר השפיע עליהם עמוקות. מרדכי מקלף, שהיה מאוחר יותר רמטכ"ל, היה ילד כאשר שכנים ערבים טבחו במשפחתו כילד בצפת. הוא התחמק מהקומה השנייה וכך חייו ניצלו, אולם אירוע זה שינה את חייו. היישוב העברי הבין, שהוא לא יכול להישען על המשטרה הבריטית, ולכן חיזק את תנועת ההגנה, הטמין נשקים ופיתח תפיסה של התקפה ותגובה.

זה היה שינוי תפיסתי שליווה את היישוב היהודי, שהחל להבין שיש לו אויב משותף, ועליו לשפר את היכולת להתגונן ולהתקיף. תפיסה זו, הובילה לבסוף להקמת צה"ל ומדינת ישראל.