86 שנה לאירועי תרפ"ט: האירוע ששינה את יחסי היהודים והערבים בארץ ישראל

אירועי תרפ"ט הם שרשרת אירועים אלימים שפרצו בירושלים, בשנת 1929 ועלו בקרבנות יהודים רבים. האלימות נמשכה כחודש ובסופה נרצחו כ-133 יהודים ונהרגו 116 ערבים, כולל טבח נוראי ביהודי חברון. האירועים כללו בעיקר רצח של יהודים בבתיהם, כולל טבח במשפחות שלמות. הטראומה שנצרבה ביישוב היהודי, הייתה בשל האכזריות והברוטליות של המעשים ולא בהכרח היקפם. הרצח של היישוב היהודי הישן בעיר האבות חברון, שכלל טבח בנשים, גברים וטף חרדים שלא הזדהו עם התנועה הציונית, היווה הלם ליישוב היהודי הקטן בתקופה זו.

זכויות התפילה של היהודים ליד הכותל המערבי היו מן השאלות הרגישות ביותר ביחסי ערבים יהודים בירושלים ובארץ-ישראל, ומוקד לחיכוכים רבים. הרחבה המרוצפת שבחזית הכותל המערבי (" אל-בוראק"), שבו קיימו היהודים את תפילותיהם, הייתה שייכת להקדש המוסלמי והיא שימשה מוקד המחלוקת. השאלה הזאת העסיקה את יצחק בן-צבי מאז ימיו הראשונים בירושלים. ובייחוד בזמן ששימש סגן יושב-ראש הוועד הלאומי. עם תחילת שלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל התחייב הוועד לשמור על הסטטוס קוו בענייני דת והמקומות הקדושים. בעניין הכותל פירש כל צד את ההבטחה הזו על פי צרכיו, ובשנות העשרים אירעו כמה תקריות ברחבת הכותל סביב שאלת זכויות התפילה של היהודים. החמורה שבהן אירעה בעיצומו של יום הכיפורים תרפ"ט (24 בספטמבר 1928) והיא הסתיימה בהתנגשות בין המשטרה למתפללים יהודים. עקב החשיבות הדתית הרבה של אזור הר הבית בעיני המוסלמים יכלו המופתי חאג' אמין אל חוסייני והמועצה המוסלמית העליונה שעמד בראשה, לנצל את האירועים האלו להסתה נגד הציונות בטענה לפגיעה במקומות הקדושים.

לאחר תפילה, בה נאמר כי כל מי שהורג יהודי זכאי למקום בגן עדן, נערכה הפגנה של מספר יוצאי בית"ר ברחבת הכותל על מנת לדרוש זכויות תפילה. חוסייני ואנשיו זעקו שהיהודים מפרים את הסטטוס קוו המקודש, והוסיפו, בכנות או באי-כנות, שכוונת היהודים היא להשתלט על הר הבית, להחריב את המסגדים ולשנות סדרי עולם. ב-23 באוגוסט 1929, עם תום תפילות יום השישי והיציאה מהמסגדים, החלו המוני ערבים לתקוף יהודים בתוך העיר העתיקה ולאחר מכן בשכונות היהודיות מצפון לשער שכם וליד שער יפו. בשכונות הגורג'ים (יוצאי גרוזיה) ומאה-שערים נרצחו עשרות לפני שיהודים ובריטים הדפו את התוקפים. בו-בזמן, בין השעות 12:00 ו-14:00, יהודים התנפלו על שני עוברי אורח ערבים – ח'ליל ברהאן ודהוד אחדג'אני – ליד מאה-שערים. מאורעות אלו יצרו תגובות נזעמות ברחוב הערבי, והמון משולהב יצא לטבוח ביהודים.

מעשי הטבח הכו בכל הערים המעורבות, בצפת לדוגמה נרצחו 18 יהודים על ידי המון משולהב, בטבח שנמשך 20 דקות. לפי חוקרים שונים, הטבח מהווה נקודת תפנית בתולדות הציונות.עד לטבח בעיני היישוב היהודי, המאבק בין פועלי ציון שמאל לאחדות העבודה היה חזות הכל. המאבק בין זרם הפועלים לרוויזיוניסטים היה עניין עצום והמאבק בין החילונים לחרדים של היישוב הישן היה אסון, כמו גם הפער בין המזרחים לחלוצים יוצאי אירופה. כל השסעים האלה הזינו מאות ואלפי כתבים ומעשים. בתרפ”ט הערבים הראו שהם קלטו שהמחלוקות האלה הן שוליות יחסית למטרה העליונה. נדרשה טיפה מתחת לפני המים ועם ישראל היה לעם מאוחד ומוצק הפועל למען מטרה אחת – הקמתה של מדינה יהודית. מאורעות תרפ”ט הביאו לכך, שכל הפלגים הבינו שהפתרון הוא מדינה יהודית ופעלו למען עתיד יהודי בארץ ישראל.

בנוסף, מנהיגים רבים שלימים יהפכו למנהיגים צבאיים, חוו את המאורעות. מרדכי מקלף, לימים מפקד צבא הגנה לישראל, היה עד כילד לטבח משפחתו על ידי ערבים שהעסיקה המשפחה. חייו ניצלו בשל אומץ לבו, הוא קפץ מן הקומה השנייה וכך שרד את המתקפה. מאורעות תרפ"ט גרמו לאנשי היישוב היהודי להבין, שעליהם לאמץ פרידגמה התקפית יותר, להשקיע בביצורים ורכישת נשקים ולא להסתמך על המשטרה בריטית שהייתה במקום. היישוב הבלתי מזוין התחמש, והחל תהליך שהביא בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל כעשרים שנה לאחר המאורעות.