סדרת כתבות: מקורות הנאצים – אלפרד רוזנברג

אלפרד רוזנברג הוא אחת מהדמויות המעניינות והמסקרנות בתקופת השלטון הנאצי, גם בתקופת חייו וגם במותו. הוא הנאצי היחיד שהוצא להורג במשפטי נירנברג, למרות שלא השתתף בפועל ברצח יהודים, והיה פקיד קטן יחסית החל משנת 1940. רוזנברג היה פילוסוף, אדם קר רוח ומתבודד, שכושרו האינטלקטואלי מוטל בספק. הוא נולד בשנת 1893 באסטוניה ולמד הנדסה, פרטיו כנער מעורפלים ונראה שהיה אדם לא חברותי, ולא בלט במיוחד.

המפנה בחייו חל כאשר היגר לגרמניה. בשנת 1917 הכיר היטלר את רוזנברג הצעיר והחליט שהאדם קפדן, למדן ובעל ידע נרחב. הוא מונה בשנת 1920 לעורך הביטאון הנאצי "המשקיף העממי", וכקורא נלהב של ספרות אנטישמית החל רוזנברג להפיץ דברי שטנה נגד היהודים. רוזנברג, שהיה אדם שחיבורו למציאות היה מוטל בספק, החל לשלב בין שלושה מרכיבים, ששילובם היה הרסני: אנטישמיות, מסורת גרמנית ומאגיה שחורה. רוזנברג הכניס לטרמינולוגיה הנאצית מושגים כמו: תורת הגזע, טוהר הדם וטענות מופרכות על מוצאו האצילי והמסתורי של העם הגרמני. הוא היה התועמלן הראשי, וכתביו נטפו ארס ושנאה כלפי היהודים. למרות שמוצאו היה סלאבי, הוא הצליח להגיע רחוק מאוד בהיררכיה הנאצית.

בטירופו סגד רוזנברג לתרבות הנורדית והטיף לחזרה לאלילות ולאמונות פגאניות. הוא תקף את התנ"ך כיצירה מחלישה ויסודותיה, כמו: צדק ומשפט, אינם מתאימים לגזע העליון. הוא הכניס ללקסיקון הגרמני את המושג, שהיהודים עכברושים ויש להשמידם, והטיף לשנאה כלפי כל מי שאינו ארי. הוא הצליח ליצור משנה סדורה וקטלנית, שאין ספק שתרמה רבות לפתרון הסופי של יהודי אירופה. שיאו היה בשנת 1929, כאשר עמד בראש מכון התרבות הגרמני והדיר את היהודים מתפקידיהם כאמנים ויוצרים, ובכך החל את הוצאתם של היהודים מחיי הרוח של גרמניה.

כאשר החלה המלחמה החלה הידרדרותו. היטלר זלזל בו, כאשר כבר לא היה צורך בכתביו, והוא התגלה כאדם חלש והססן. רוזנברג היה פקיד גרוע, והיו לו תפקידים רשמיים בלבד, ללא שום סמכות אמיתית. הוא מונה לשר לענייני המזרח והיה שותף לפשעי מלחמה נגד יהודים ושבויי מלחמה. הוא הוציא לפועל את תוכניותיו המזוויעות, אולם האדם שהיה אחראי יותר מכול לביצועם היה היינריך הימלר, ורוזנברג החל להידחק הצדה. למרות שהיה שותף לפשעי מלחמה, הוא מעולם לא זכה ליחס רציני מבעלי העוצמה, ולא הצליח להיכנס למעגלים הפנימיים של היטלר.

למרות שמשקלו בפשעים הנאציים, במשפטי נירנברג בפועל היה חלקו נראה קטן יותר משל פושעים אחרים. הוא הואשם בפשעים נגד האנושות ובהסתה ולכן הוצא להורג. רוזנברג היה פחדן מדי כדי להתאבד, כפי שנאצים רבים בחרו לעשות, ועיקר פשעיו הייה באידיאולוגיה החמורה אותה הגה, ובהסתה לרצח, שהיה אחראי ראשי עליה. לבסוף, חלום הגזע העליון שלו התנפץ, כבודו נלקח ממנו וילדים לא היו לו. דמותו המושמצת לא זכתה לאזכורים רבים, והמלומד, שרצה יותר מכל הכרה, לא קיבל אותה בחייו ואף ולא לאחר מותו.