סיפורים קצרים על השואה: הצפיפות

משפחת ברקוביץ' גרה בוורשה בבית גדול, חמישה חדרים מאובזרת ושמורה. הם לא גרו בשכונות היהודיות, אלא בשכונות הנוצריות החדשות שקמו למרות המשבר הכלכלי ששרר בפולין בשנות ה-30. בניגוד למשפחות אחרות הם לא חיו בשכירות, אלא היו בעלי הדירה וזו הייתה גאוותם. אדון ברקוביץ' היה סוחר בדים בחנות באחת מהרחובות הסואנים, אשתו תפרה חלק מהסחורה ובנותיו תרמו את חלקם. לאחר כיבוש פולין ב39, הגזירות שהטילו הנאצים על הרכוש היהודי גרמו לבני המשפחה לפשיטת רגל. האב איבד את העסק ואת גבריותו, האם ציפורה לקחה על עצמה את פרנסת הבית והצליחה למצוא עבודות תפירה בעיקר עבור גויות עשירות שהיו עמם ביחסי מסחר.

אולם עם הקמת הגטאות בפולין, בני המשפחה נאלצו להתרגל למציאות חדשה. הילדות הקטנות ששיחקו ורצו בין חדרי הבית, נאלצו לחזות בדירת שני חדרים אפרורית שקירותיה ערומים והרצפה עשויה מאבנים מתקלפות. חדר שירותים אחד לכל הבניין וצנרת שבקושי מוציאה מים. אולם מעל הכול זו הייתה הצפיפות, נחיל של אנשים שכננסים אל תוך הדירה וכובשים כל נחלה ופינה ריקה בבית. יהודים עניים, עשירים כולם ביחד חולקים את המטרים הספורים של קורת גג מעל ראשם. פרטיות, חלל משלך, מיטה פרטית או אפילו זמן איכות בבית הכיסא כולם הפכו לנחלת העבר.

בני המשפחה נאלצו להצטופף שבעה נפשות בחדר אחד, עם חלון בודד שהשקיף אל הרחוב הראשי בגטו. הם נאלצו להתחלק במזרנים מעופשים, ולחיות לצד אלו שהיו להם מחלות מדבקות כגון שחפת. ריחות של זיעה, סירחון ועובש עלו באפם בבוקר ובלילה. משפחת ברקוביץ' הייתה ברת מזל, במקום פינה בחדר הם קיבלו חדר לעצמם.

עם חלוף הזמן הצפיפות פחתה, אדון ברקוביץ' הבין שקיים אבסורד חולני בגטו: ככל שהאקציות והרציחות מתגברות כך לנותרים יש יותר רווחה. הוא נשען על אדן החלון המשקיפה אל הרחוב הראשי בגטו אל החומה, וראה אישה לבושה בהידור עם בד שאשתו תפרה בזמנים אחרים בתקופות אחרות

 

 

.