סיפורים קצרים מהשואה: חלום אחרון

הבזק של אור חזק, ידיים מונפות באוויר ושתי נשים רוקדות בשדה פתוח עם עלים ודשא ירוק הנפרס אל מעבר היער המקיף אותם. ריחות מתוקים של אביב, פריחה של פרות יער שניחוחם מתוק העולה אל תעלות האף ומספקים עושר ושמחה. שתי הנשים רוקדות ואוחזות ביד וביד, על ראשיהם כובעי קש גדולים וחיוך רחב עולה על פניהם. לצדם בקתה העשויה מעץ, מדורה נדלקת עליה דגים ותפוחי אדמה הנצלים על האש. ריחם מתפשט בסביבה ומשגעת את הקיבות הרעבות למעדנים המתבשלים לאט.

לאחר הארוחה אנו מסתובבים בשבילים הסלולים המוליכים אל תוך היער. אני מחזיק את ידה של אנ'צקה ומניף באוויר את בתנו תמי, ילדה בת שבע שרצה בפראיות בין שלוליות המים הנעלמות בשל החום של האביב. הנופים הירוקים, עצי האורן והבלוטים המונחים בשורות על הרצפה המריחה כמו טחב. אנו קטופים את הבשלים בפירות, כדי שנוכל להכין מכך סלט ריחני. השמש הנמצאת באוויר מכה על ראשנו, העולם מחייך חיוך רחב ופורש על בניו מעטה חום המחבק את האדם וממלא את לבו ברינה ושירה. עץ התפוח העתיק הנמצא מעבר לנהר בבית הקיץ שלנו, מפיל פירות בשלים על הרצפה וטעם התפוח דומה לטעם גן עדן שידע האדם הראשון כאשר טעם מפרי הדעת.

לפתע נשמעת ירייה רחוקה. הגרמנים מוציאים להורג את מורדי הזזנדרקומנדו שפוצצו את המשרפה. הדשא שלצד המשרפות הוא ירוק אך ריחו שונה, ריח של מוות ואובדן. בתי ואשתי נספו מזמן בערובות המקיפות את מפעל המוות שאני עובד בו. ידי מחזיקה את אלכס חברי הטוב מזה שלושה חודשים, שמספר לי על חייו לפני הגעתו לפולין. אולם מחשבתי נודדת אל מחוזות שונים, אל תקופות בהם הייתה שמחה ותקווה. פרפר עף מעלינו במעופו ונוחת על ענף רטוב מגשמי האביב, שכעת יש להם משמעות שונה. הפרפר כה חופשי ומצליח להגיע אל מעבר לגדרות של אושוויץ.

נשמתי תנדוד אל מעבר לגשמי והפיזי, אל השדות הירוקים בהם נרקוד שוב יחד. אני נפרד מחברי ומאחל לו הצלחה בפגישתו עם הבורא, אנו  משלבים ידיים אל הנצח ונפרדים בנשיקה עדינה על המצח. הבזק נוסף אור, הפעם מלווה בירייה מהדהדת ושקט סתמי מקיף את מפעל המוות.

מאת: לוטן דיקר