לזכרו של שמואל וילנברג: המרד בטרבלינקה

לא מספיק מספרים את הפלא המופלא של ההתנגדות היהודית בשואה: מרידות במחנות השמדה. יהודים אמיצי לב גם במקום הנוראי ביותר בתולדות האנושות, שמרו על כבודם ונלחמו כנגד מכונת הרשע. שמואל וילנברג היה אחד מאלו ששמרו על צלם אנוש, ולא ויתר לרגע על זכותו לנקום ולהילחם על זכרם של טורי המושמדים שלא זכו לראות את נקמתם יוצאת לאור. במחנה בו נרצחו קרוב למיליון בני אדם, האסירים הקימו מחתרת ויישמו תוכנית בריחה שגם במחנות שבויים לא הצליחו להוציא לפועל.

טרבלינקה היה מחנה מוות. מטרתם של הגרמנים הייתה לרצוח את כל דרי המחנה, אלו ששרדו היו טעות סטטיסטית שנבעה מתוך אומץ ליבם ונכונותם לשרוד בכל מחיר. בתקופה שבין מרץ ויולי 1942 הוקמו באיזור העיר לובלין שלושה מחנות השמדה שנועדו ליהודי פולין ומדינות אחרות: בלזץ, סוביבור וטרבלינקה. שלושת המחנות הוקמו לפי אותה שיטה: שטחם היה קטן, כגודל מגרש כדורגל, וכל מחנה היה מחולק לשני אזורים נפרדים:
המחנה הראשון – איזור כללי לשם הגיעו הרכבות ובהם היהודים, שנועדו להשמדה, מבלי שיידעו כל כך. המחנה נראה כתחנת-רכבת לכל דבר, מיבני שירותים, מנהלה ומגורים. איזור זה נועד לעשות רושם של מחנה עבודה רגיל.
המחנה השני – שם בוצעה ההשמדה, כלל תאי גזים, בורות קבורה ואתרים לשריפת הגוויות. את שני האזורים חיבר שביל, מגודר בשני צדדיו, דרכו הריצו את האנשים, לאחר שהתפשטו מבגדיהם, לתוך תאי הגזים.השם שניתן למבצע ההשמדה היה ריינהרט ומטרתו הייתה להביא לכלייה של יהדות מזרח אירופה כולה.

בכל מחנה היו 20-30 אנשי ס.ס שהיו אחראים לרצח ולביזה. בנוסף היו קרוב ל120 אנשי ס.ס אוקראיניים שתפקדו כשומרים ומטרתם העיקרית הייתה משימות אבטחה. כאלף יהודים שעסקו בעבודות הפיסיות, החל בניקוי קרונות הרכבת בהם הובאו האנשים, טיפול בבגדים ובחפצים של הנרצחים, ועד להוצאת גוויות הנרצחים מתאי הגזים וקבורתן. יהודים אלו חולקו לשתי קבוצות – אלה שעבדו באיזור הראשון, איזור תחנת-הרכבת, ואילו שעבדו באיזור השני – איזור ההשמדה, ולא היה קשר ביניהם. היהודים שהועסקו בעבודות המחנה הוצאו מתוך המשלוחים שהגיעו להשמדה. הם הוחזקו בתנאים קשים. כל יום הוצאו מהם להורג על עבירות קטנות ביותר ובמקומם נלקחו אחרים מתוך המשלוחים שהגיעו.המערך השלם שהוקם הייתה לו מטרה אחת: הטעיה. במילים אחרות כל מי שהגיע לטרבלינקה, לא היה אמור לדעת מה גורלו עד לרגע שנסגרו מאחוריו תאי הגזים. כאשר תאי הגזים של טרבלינקה נסגרו, היכולת להימלט או להתנגד לא הייתה קיימת.

כאשר הוקם מחנה אושוויץ בירקנאו, הנאצים הבינו שהם יכולים להסתמך על מרכז השמדה תעשייתי מרכזי אחד. לכן הוחלט להשמיד את המחנות הקטנים יותר, שלא תישאר עדות לפשעים שהנאצים ביצעו. בשנת 1943 האסירים בטרבלינקה וביניהם שמואל וילנברג הבינו שהם עומדים להיות מושמדים, הטרנספורטים לא הגיעו מה שהעלה תהיות לגבי גורלו של מחנה טרבלינקה. בנוסף מבצע 1005 שמטרתו הייתה טשטוש עקבות הפשעים שביצעו הנאצים על ידי שריפת גופות הנרצחים לא הותיר מקום לספק. על רקע מציאות זו עלה והתגבש רעיון המרד והבריחה בשיחות בין האסירים במחנה הראשון, מחנה הקבלה. כאפשרות יחידה נראתה עתה רק בריחה המונית ומאורגנת של כלל האסירים, תוך שימוש בכוח. לשם הכנת המרידה הוקם "ועד מארגן" ובו ד"ר חורונזיצקי, רופא של אנשי האס.אס., זאב קורלנד, זיאלו בלוך, שהיה סגן בצבא הצ'כי, והגיע עם משלוח מטרזינשטאט; זלצברג מקבוצת החייטים; האגרונום סאדוביץ ואחרים. הוועד החליט לפעול לרכישת נשק על ידי שיחוד השומרים האוקראינים בכסף ובדברי ערך שנלקחו ממה שהותירו אחריהם הקורבנות. הוחלט גם לנסות להוציא נשק ממחסן הנשק של המחנה. וכאן שיחק לאסירים המזל. באחד הימים נצטווה מסגר יהודי לתקן את מנעול הדלת של מחסן הנשק, ותוך כדי עבודתו התקין המסגר מפתח נוסף העשוי משעווה.
המגעים להשגת הנשק מהשומרים האוקראיניים נמשכו. את הטיפול בנושא לקח על עצמו ד"ר חורונזיצקי, שבזכות עבודתו היו לו קשרים יומיומיים עם האוקראינים. כדי לשחדם נשא עימו חורונזיצקי סכום כסף שהועבר לידיו. באחד הימים במחצית הראשונה של אפריל 1943, נכנם למרפאה סגן מפקד המחנה, קורט פראנץ, וגילה את הכסף (יתכן שבעקבות הלשנת האוקראינים). משהבין חורונזיצקי כי מצבו אבוד, הסתער על פראנץ עם סכין כירורגית בידו ולאחר מאבק בלע רעל שהיה שמור עימו לכל מקרה.

האסירים שנמנו בוועד המנהל חילקו ביניהם משימות, על מנת להכין את המחנה ליום פקודה שבו הם יימלטו מהמחנה. ה-2 לאוגוסט נקבע כיום הפעולה, האסירים היו אמורים לפוצץ פינות שונות במחנה, לירות בנשקם על השומרים ולהסתער על הגדרות. עד לשעה 15.30 לערך התנהל הכול כמתוכנן, ואז השתבשה הפעולה. באיזור מגורי האסירים הופיע לפתע איש אס. אס. בשם קורט קיטנר, ולאחר שניהל שיחה קצרה עם האחראי על צריף מספר 2, קובה, שהיה ידוע כמלשין, עצר קיטנר צעיר יהודי ומצא בכיסיו כסף. הוא החל לחקור את הצעיר ולהכותו. הידיעה הועברה מיד לידיעתם של גאלווסקי וחבריו, והללו, בשל החשש פן הבחין קובה שמשהו בלתי-רגיל מתרחש במחנה ומסר על כך לגיטנר, ופן יישבר הצעיר בחקירה וימסור על המרד, החליטו לחסל מיד את קיטנר ולעבור לשלב השני של המרד, לפני שיהא סיפק בידו של קיטנר להזעיק את שומרי המחנה. אחד האנשים הרג את קיטנר ביריית אקדח. יריה זו היתה האות לפרוץ המרד. מאותו רגע פעלו קבוצות הלוחמים כל אחת בנפרד.

הם ירו לעבר ביתני השומרים האוקראינים. השומרים שנהרגו נשקם נלקח מהם, ושימש את האסירים היהודים בבריחתם. האסירים ביניהם שמואל וילנברג, הסתער לעבר הגדרות וטיפס עליהם אל היער. אנשי הס.ס ירו ללא הפסקה לעבר אסירי טרבלינקה והרגו רבים מהם, אחרי אלו שנמלטו נוהל מרדף. כמחצית מבין 850 האסירים, שניסו לברוח, ובכללם מרבית אנשי המחתרת, נהרגו תוך חילופי היריות בשטח המחנה. כ- 100 אסירים, לאחר שנוכחו בהשתלשלות המאורעות, החליטו להישאר במחנה ולא ניסו כלל לברוח. כמחצית מהבורחים הצליחו, למרות הירי הכבד, לפרוץ את הגדרות ולהימלט. עד ליער היה עליהם לעבור מרחק של חמישה עד שמונה קילומטרים. בינתיים הזעיק שטנגל, מפקד המחנה, בטלפון כוחות גרמניים, והללו חסמו את האיזור בטבעת שהקיפה את המחנה ברדיוס של חמישה קילומטרים.

רק 67 מתוך 850 האסירים שרד את המלחמה שמואל וילנברג ביניהם. האסירים שנותרו במקום הושמדו בסוסיבור, כדי לטשטש ראיות. מתוך 900,000 נרצחים לא נותר עד, העד האחרון שמואל וילנברג הלך לעולמו.