כיצד אירופה תרמה לכך שהמזרח התיכון מתפורר

בתחילת המאה העשרים, אפשר היה להגדיר את יבשת אירופה כיבשת בה שכנו המעצמות החזקות בעולם. ההבדלים בינן לבין שאר מדינות העולם היה עצום, ורק שתי מלחמות עולם, שגרמו להרס כלכלי ופיזי פגעו בהן ויצרו פער בינן למדינות אחרות, כמו ארצות הברית, שהלך ונסגר.

אחד מהצדדים האפלים של המעצמות באירופה, היה הניצול הציני של הכוח שהיה ברשותן והפיכת העולם לשדה המשחקים הפרטי שלהם. ניתן לומר, שהמאה העשרים עוצבה במידה רבה על ידי המעצמות האירופאיות ואילו המאה העשרים ואחת היא התחלת ההרס של כל מה שהן בנו. במהלך המאה העשרים החליטו המעצמות האירופאיות לנצל את שאר העולם, ולכן ביססו שיטה שנקראת "כיבוש קולוניאלי". שיטה זו התבססה על ההנחה, שהאירופאים מהווים תרבות לבנה, אשר עליונה על האחרות, ולכן יש להן משימה והיא לביית את הילידים, שחיים במדינות לא מפותחות, כמו הודו ואפריקה. תחת התירוץ התרבותי הזה ניצלו המעצמות את המשאבים של המדינות אותן כבשו והותירו אחריהן דם, ניצול וסכסוכים.

באופן גס ניתן לטעון, שהמזרח התיכון ואפריקה היו שני האזורים שהושפעו במידה העמוקה ביותר מהלבנים האירופאים. צרפת ובריטניה היו שתי המעצמות ששלטו על כמות השטח הגדולה ביותר בעולם, בכלל זה גם במזרח התיכון. כאשר האימפריה העות'מאנית התמוטטה, שטחי המזרח התיכון הפכו לכלי משחק בידי בריטניה וצרפת. הן חתמו על הסכם שנקרא סייקס פיקו, ובו שרטטו את המפות ואת הגבולות של המזרח התיכון, שרלוונטיים עד לימינו.

 מכיוון ששתי המעצמות רבו על המדינות והאנשים שחיו באזורים הללו והחשיבו אותם כנחותים מהם, הן התעלמו באופן גס משיקולים, כמו מוצא אתני ונסיבות היסטוריות. כתוצאה מכך חולקו שטחים באופן לא פרופורציונאלי, מתוך שיקולים אינטרסנטיים בלבד. באותה תקופה הערבים נשלטו על ידי חמולות בדוויות ובתי מלוכה ערבים, שהוכיחו נאמנות לכתר הבריטי ולרפובליקה הצרפתית, ולכן הם קיבלו טובות הנאה בדמות מדינות חדשות שצצו. ישראל, לדוגמא, צומצמה למרות הבטחות של הכתר הבריטי לשלושים אחוז משטחה ההיסטורי, ואילו הממלכה הירדנית קיבלה שטח עצום, למרות שלא הייתה קיימת מבחינה היסטורית. השבטים הבדווים, הקרויים האשמים, שעזרו לבריטים במלחמתם בתורכים, קיבלו שטח עצום, למרות שהיוו מיעוט מבוטל בארצם.

השטחים חולקו לא על סמך נסיבות היסטוריות או כמות אוכלוסייה, אלא לפי נאמנות לכתר הבריטי ורצון לרצות את האליטות הערביות, שלא ימרדו בשליטים החדשים, כדי שביום שבו יעזבו הן יישארו בעלות השפעה בשטח. השיטה המקובלת על ידן הייתה שיטת המנדט, לפיה מעצמה אירופית קבלה שטח על מנת לפתחו לזמן מוגבל, וכאשר האוכלוסייה יכלה לקיים את עצמה, היא קבלה עצמאות. הלאומיות הערבית, שהתבססה אך ורק על אינטרסים צרים של מדינות שלא הכירו את המציאות המזרח התיכונית, נכשלה כשלון חרוץ, בהתפרצות האחרונה הקרויה "האביב הערבי". אותה התפרצות הזכירה לכולם, שגם במזרח התיכון, בדומה לאירופה, היו קבוצות אתניות שונות, שלא הסתדרו האחת עם השנייה וכולן רצו הכרה ושלטון עצמאי. סוריה, לדוגמא, מדינה שסועה מבחינה אתנית, שהיו בה דרוזים, נוצרים, סונים, שיעים, בדוויים, כורדים ופלסטינאים, ניתנה באופן מלא על ידי הצרפתים לבית המלוכה העלאווי, למרות שהיווה מיעוט קטן ומבוטל בארצו. הניסוי נכשל חרוצות וניתן להאשים בכך רק את המדינות שיצרו את בן הכלאיים הזה.

כיום סוריה ולבנון הן מדינות שסועות, בגלל המגוון האתני העצום, שנאלץ לחיות ביחד ללא שום הצדקה. כפי שבאירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה הניסיון לאחד בין העמים נכשל כשלון חרוץ והסתיים במרחץ דמים, כך גם כאן התוכנית עתידה להיכשל. האירופאים, שראו בנו כילידים ובעצמם כעמים אירופאים לבנים ועליונים, התעלמו מנתון המוצא והלאומיות והעניקו מדינות לבתי מלוכה שעזרו להם.

תנועת הלאומיות הערבית, שניסתה לאחד בין כל מדינות ערב נכשלה, וכעת היא מתנפצת לרסיסים. סוריה עסוקה במלחמת אזרחים בין מיליציות שמייצגות מיעוטים אתניים שונים, וכך גם הייתה לבנון, שעתידה לחזור למאבקים בין הפלגים השונים. רק ישראל חולקה באופן הגיוני בין שתי קבוצות אתניות, היהודים והפלסטינים, ולכן לא סבלה ממאבקים פנימיים, אלא מהתנגשות בין שני עמים מאוד שונים האחד מהשני.