השירה שלפני הקבר באושוויץ, בירקנאו, מבוסס על כתבי זלמן גרדובסקי

מבוסס על כתביו של זלמן גרדובסקי, אסיר הזונדרקומנדו, אושוויץ בירקנאו, אשר נרצח על ידי בני עוולה

לפני המוות במסע המוביל אל הגזים הארורים, האדם הבין את המצפה לו. לפני כן הוא האמין להכחשות הגרמנים, אם מתוך תקווה ואם מתוך ייאוש. אולם, כאשר הוא היה עירום מכל רכוש ומעמד, לפני הדלתות העבות, מוקף בנשים הרות וילדים, התודעה המודחקת חלחלה פנימה. אז הגיעו הדמעות, הבכי החרישי ולבסוף צעקות אימים, שהצליחו לחדור את הבטון היצוק מבודד הרעשים. המחזה חזר בכל טרנספורט, בכל פעם מחדש, עד שזו הייתה מעין רוטינה עצובה, לוויה של אנשים חיים ברגעיהם האחרונים, לפני שהם פוגשים את הלילה הארוך.

האלפים הראשונים מנפצים את לבך לרסיסים, אולם הלב מפתח שריר אטום ככל שהזמן חולף. לפעמים, גם אסיר ותיק כמוני יכול, לעתים, להזיל דמעות, גם אם הן עצרו בפנים והפכו לקרח.

אינני זוכר את התאריך, או אפילו את השנה. אבל זה היה יום נוסף במפעל המוות. שום דבר לא סיפר על הבאות. לא היה ייחוד לטרנספורט זה. הוא היה שקט כמו כל האחרים. אולם, בשורת המוות האחרונה, התרחש מחזה שיישאר עמי לנצח. לפני המוות, בדרך לכיוון הגזים התלויים באוויר הדומם, ההמון הערום וחסר הייחוד שר את שיר הפועלים "האינטרציונל", שהיה השגור בפי כל היהודים ממזרח אירופה.

איך אנשים לפני המוות יכלו להפגין שירה כה אדירה? אולי היטלר צדק והם היו אכן בעלי כוחות על טבעיים. השירה המתוקה מרירה, של נשים, גברים וזקנים לפני מותם מזמרים את ההמנון השנוא על עבדי היטלר מילאה את הבטן בשמחה. השירה המתוקה חדרה אל חללי החדר האפור, מבעד לקירות הלבנים, שנצבעו בדמם של הנרצחים, היישר אל לבבות המרצחים. גרמניה הגדולה, שעומדת להינגף על ידי מגפי הצבא האדום, ומובסת על ידי החילות הרוסיים, הצובאים על עריה ולוחמיה.

אולם, קולות אלה אינם נשמעים בשדה הקרב, אלא בחלל המות הארור. למרות שהם קטנים, חלושים, פחותי חשיבות וישובו אל אפר בקרוב, הם שרים בגבורה וגורמים לתלייניהם לחוש באימה ופחד. למרות שמותם קרב, אפרם יפוזר ברוח הם יודעים בתוך לבם, שנקמה תבוא יום אחד,  וצלב הקרס יימחה על ידי שירה אדירה של מבקשי החופש והאחווה.