הרומן של איראן עם מקצוע ההיאבקות

לכל מדינה יש יש מקצוע שהיא חזקה בו במיוחד. בישראל זה הג'ודו והשייט, האמריקאים בשחייה ובכדורסל ואילו סין זה הפינג פונג. כדי שענף יהיה מוביל במדינה, צריכה להיבנות לו מסורת שתהיה מבוססת על שנים של הצלחות ועבודה קשה. בישראל הג'ודו הביא מדליה כבר ב-91 ויש מדינות שהמסורת הולכת הרבה אחורה. ההיאבקות הוא ענף היסטורי שורשי באיראן, יש למדינה המוסלמית כבר 38 מדליות מתוכן 8 זהב לא כולל ריו. בכל מחוז באיראן יש את הבזורח'אנה, מרכז בו התאמנו גברים שרצו להתמחות בהיאבקות.

בזורח'אנה הפך להיות למרכז קהילתי, בו גברים הגיעו והתאמנו וניסו את מזלם. האימונים היו ללא חולצה כדי להדגיש את השוויון בין הבאים להתאמן, שהיו ברובם ממעמד נמוך יחסית – נאסר לאכול, לשתות, לעשן, לצחוק או לשוחח מהרגע שנכנסו לאימון. האימונים לא היו רק סביב ההאיבקות, הייתה התעמלות מכשירים, הרמת משאות כבדים ורק הטובים ביותר נאבקו.

להיאבקות יש היאחזות דתית, הסלפים באיראן האמינו שלהיאבקות יש מטרה אצילית יותר: קידום השוויון, הכנסת אורחים שיפור הגוף והנפש. כך המרכזים הקהילתיים הפכו להיות כלי לגברים עניים, לזכות באימון ספורטיבי, חינוך מצוין ולנסות לנייד את עצמם חברתית ולזכות בכבוד. זורח'אנה הפך לנפוץ במיוחד תחת השושלת הספווית שאיחדה את איראן בראשית המאה ה-16 והפכה אותה לשיעית.

במאה ה-20 ההאיבקות זכתה ליחס מזלזל, בשל כניסת ערכים ליברליים ומערביים לאיראן. הזורח'אנה נראה כמקום מיושן והשלטון החילוני הפך אותו למיותר והפנה אליו יחס של בוז. אולם המהפכה הדתית של 79, שינתה את יחסי הכוחות. הייתה פריחה לזורח'אנה והיא ייצגה את חזרת האיסלאם אל מרכז הבמה באיראן. הקרבות היום נעשים בחולצות, אולם העקרונות מאוד דומים. איראן היא בין הטובות בעולם בכל מה שקשור להיאבקות, בין היתר בשל מסורת רבת שנים וכבוד עצום שיש כלפי הענף במדינה.