העיירה היהודית לפני השואה: השטעטל במזרח אירופה

בתכנית הלימודים שנלמדת על השואה במשרד החינוך אין התייחסות לעולם טרום השואה. העולם שחיו בו קרוב ל-18 מיליון יהודים מהווה טריטוריה שכמעט ולא נלמדת על ידי הנערים הישראלים שנשלחים באלפיהם לתור אחרי ההיסטוריה של השואה.

השואה הכחידה לא רק בני אדם, אלא גם תרבות ויצירה ובעיקר צורות חיים שהיו מקובלות במשך מאות שנים על ידי היהודים המקומיים. בניגוד למקובל לחשוב, מרבית היהודים שחיו לפני המלחמה היו עירוניים. אחוזים בודדים מהם חיו בעיירות יהודיות קטנות או מעורבות, אשר היו קרויות שטעטל (הפירוש הוא "עיר קטנה" באידיש). היהודים חיו בצורת החיים הזאת משום שהכריחו אותם. האיסור, שהיה קיים עד המאה ה-18 ובו נאסר על היהודים לחיות בערים גדולות במזרח אירופה, גרם לפריחה של השטעטלים. מאוחר יותר עברו היהודים החילוניים והעשירים להתגורר בערים הגדולות, ואילו היהודים המסורתיים ודלי האמצעים נשארו לחיות בעיירות הקטנות, שרובן היו בפולין ובאימפריה הרוסית.

ספרים רבים נכתבו על השטעטל, בעיקר על ידי שלום עליכם, שתיאר את הססגוניות של היהודים שחיו שם, בעיקר בסיפורים כמו "טוביה החולב" ו"עירם של האנשים הקטנים". משום שלא יכלו להחזיק באדמות, מרבית היהודים עסקו במקצועות מסורתיים, כגון: חנוונים, בעלי מלאכה, בעלי חנויות קטנות ועוד. החיים היו דלים, והמשפחות חיו בבתי עץ בני קומה אחת, שחצר קטנה הקיפה אותה. לרוב היו אלו משפחות עם ילדים רבים, שהצאצאים למדו בחדר ביחד עם הרבי. חלק עם העיירות היו מעורבות עם שכנים גויים, שהיו קיימים ביניהם יחסי שכנות טובה בדרך כלל, אך לא בהכרח אהבה. פעמים רבות, הגויים עמדו מנגד בזמן שהשתוללו  פוגרומים ורבים מבני העיירות נשחטו ונהגו בחרב או באמצעים אחרים. היהודים הציעו את מרכולתם פעמיים בשבוע בשוק שהתקיים והציע סחורה לאנשי המקום. העיירות עצמן נבנו על דרכים ראשיות, מה שעזר לאחדות מהן לשגשג ולפרוח.

מרבית היהודים שחיו בעיירות אלו, נאלצו לחיות בדלות ובעוני. האפשרויות הכלכליות והניידות היו מעטות. בנוסף, הדרכים היו משובשות והביטחון האישי התערער מפעם לפעם בשל סכסוכים עם השכנים הלא יהודים. השילוב של הנתונים הללו גרם ליהודים רבים לנדוד ממקום למקום, ואף להגר למקומות רחוקים, כגון מערב אירופה או לארצות הברית. במאה ה-19 התרוקנו עיירות שלמות מיושביהן בשל נהירה המונית של יהודים ממזרח אירופה לארצות הברית. בנוסף, המגע עם הגויים והמודרניזציה יצרו תופעה, בה צעירים וצעירות יהודים עברו תהליך חילון וניסו לחפש את מזלם בערים הגדולות. בתקופה שלפני השואה, העיירה היהודית חוותה מצוקה בשל ירידה גדולה במספר היהודים שחיו בה.

בעיירה היהודית הייתה תרבות ייחודית, שהתבססה על שפת היידיש. לרוב תושביה היו חרדים, שאכלו מזון מסורתי כגון: צ'ולנט, קרעפלך ונהנו ממוזיקה יהודית, אשר התבססה על כינורות. בעיירה קמו רבנים גדולים ובתי כנסת עם חצרות של חסידים. התקיימה בה תרבות של הומור ייחודי וכיבוד המסורת והשבת. כיום ניתן למצוא מקבילות לעיירה היהודית רק אצל החרדים הקיצוניים ביותר, שמשמרים את הלבוש, את המאכלים ואפילו את השפה. כאשר החלו להיבנות מסילות רכבת במאה ה-20, התרבות המערבית חדרה אל העיירה ויצרה מתיחות בין הדורות השונים ורבים עזבו את החיים החרדיים כדי לתור אחר הזדמנויות עסקיות וכלכליות.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, יחידות המוות של היטלר, האייזנצגרופן, עברו מבית לבית לקחו את היהודים אל בורות הירי וירו בגברים נשים וילדים. חיסול זה היה תרבותי ופיזי, משום שהוא חיסל מסורת מפוארת שהשתמרה באירופה מאות שנים.

סוף עגום זה היה מנת חלקן של כל העיירות היהודיות, שזכו לגורל דומה.