"הייתי עוזרו של מנגלה באושוויץ" מאת: מיקלוש ניסלי ביקורת ספר

מבין עשרות הספרים שקראתי על השואה, סיפורו האמתי של מיקלוש ניסלי מסרב לעזוב אותי גם שנים רבות אחרי. אולי זה הראליזם הבלתי מתפשר, הסיפור המזעזע או העובדה שהמחבר אינו סופר ובכל זאת מפגין כשרון ספרותי בלתי מבוטל. זהו סיפור ייחודי על השואה, על מחנה המוות אושוויץ ששימש לא רק כפלטפורמה להמתה בגז אלא גם לשדה ניסויים.

עם הגעתו של ד"ר ניסלי לאושוויץ, הוא סומן על ידי ד"ר מנגלה הרופא הראשי של אושוויץ כבעל פוטנציאל רב. מנגלה התעניין רבות בחקר תאומים ותורשה וניסלי פתולוג בעל שם עולמי היה אמור לעזור לו בכך רבות. ניסלי לא הגיע לבדו לאושוויץ אלא עם אישה וילדים, העובדה שהם עברו הסלקציה שימשה כקלף של הגרמנים כדי להבטיח את שיתוף הפעולה שלו. ניסלי קיבל פריבילגיות ששום יהודים לא קיבל תמורת שיתוף הפעולה שלו, יד חופשית לכל מקום במחנה ויכולת לעבוד באופן צמוד עם מלאך המוות בעצמו. לכן עדותו כה חשובה וייחודית, לא רק מבחינה ספרותית אלא גם היסטורית.

הספר מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא ההתמודדות הנפשית של הרופא עם הזוועות, האופן בו יהודי הופך מאדם ליישוב לצד בזוועות המבוצעות במחנה. החלק השני הוא היחסים המורכבים בין הרופא היהודי הנערץ, למנגלה הרופא המפורסם שרצח מאות והכריח את ניסלי לבחון את הקרבנות החיים הצירים ולאחר מכן לבחון את גופותיהם. ולבסוף יחסיו עם האסירים שמגבשים מרד במשרפות של המחנה, אסירי הזונדר-קומנדו.

לצד התיאורים הציוריים של הניסויים שנעשו בקרבנות, שגרת היום הרצחנית והתיעוד האובססיבי שלו של ההמתה בגז והתנהגות האסירים שנאלצו לעבוד בזונדרקומנדו, יש בספר שאלה עמוקה. השאלה עוסקת במידת שיתוף הפעולה של האסירים עם הגרמנים, עד כמה אסיר יכול להיות שותף בפשעים שמתבצעים והאם הגרמנים היו יכולים לקיים מנגנון רצח כה מתוחכם ויעיל ללא עזרתם של האסירים.

אולם מעבר לכך זהו ספר עצוב. הוא עצוב משום, שיש בו תקווה אך מועקה שלא ניתן להתמודד עמה. מידת האכזריות של הגרמנים, נחשפת בספר היא אין סופית. היעילות, קרות הרוח והסדר המושלם בו נעשו הדברים. בתוך כל המנגנון, ניצב לו רופא אחד ששאלות רבות על טבע האדם והישרדות, מציפות את עולמו בסיטואציה שהיא בלתי אנושית.