היהודי החרישי

מבוסס בחופשיות על קטע מספרו של דב פרייברג ז"ל "שריד מסוביבור"

באחד מהמשלוחים שהגיעו מגטאות פולין כמדומני, הגיע יהודי שכמעט ולא השמיע את קולו. כאשר בחרו בו בסלקציה לעבוד בפרך, הוא לא השמיע  צליל. את בשורת האיוב על רציחתם של משפחתו מתוך הארובות השמימה, הוא הגיב בבכי חרישי ונראה שדמעות של דם נטפו על פניו. הוא הגיע כגבר שמנמן, קטן קומה עם פנים נשריות ושיער מאפיר. עיניו היו כבויות, כאילו העולם העמיד חומה חוצצת ביניהם.

על לחמו הוא לא נלחם כנגד ההמון הטורף, את מרקו הוא חילק עם אחרים תוך מלמול שקט של הודיה. גופו הצטנם וגבו התמלא בצלקות שנגרמו מהמכות ששומרי המחנה הפליאו בגבו החשוף. תנועותיו היו איטיות ומגושמות, מה שהזמין את חיות הטרף של הס.ס להסתער על טרפם. הם הריצו אותו לכל אורך המחנה, חיבלו בפניו וקשרו את רגליו. הוא היה הצעצוע האהוב עליהם ובתמורה זכה למנה עלובה נוספת של כיכר לחם שנעלמה כפי שבאה. בכל לילה כמו בריטאול שטני, שמעתי אותו בוכה בשקט מופתי עם אותם דמעות שנזלו באצילות מופתית על הדרגש.

כאשר היה עור ועצמות, עיניו הפכו לשחורות. הוא סירב התנגד לגורלו ,במעין השלמה עם המוות המתקרב העוטף את גופו בעדינות של אם המבקשת את בנה האובד. ניסיתי לעזור לאומלל ללא הועיל, מצבו רק הלך והדרדר עם הימים החולפים. לאחר מסדר הערב, שהביא לסיום יום נוסף של עבודה קשה הלכנו בכבדות לישון את שנת הלילה המסויטת.

אולם בניגוד ללילות הקודמים לא שמעתי בכי חרישי העולה מהדרגש שמתחתיי. קפצתי במהירות לחברי, לשאול בשלומו. אולם גופו הרפוי והמצומק שכב בעדינות על העץ הקר, ידיו שלובות וחיוך חרישי עולה על שפתיו. נשקתי למצחו ומלמלתי קדיש בשקט רב כדי לא להפריע את מנוחתו צדק.