הידידות ושברה: ישראל וצרפת

לפני שנות השבעים, ידידתה הגדולה של ישראל לא הייתה ארה"ב אלא צרפת. לפני מלחמת ששת הימים, ישראל הייתה מבודדת באופן קיצוני מהעולם החיצון, בשל חרם של העולם הערבי וברית המועצות. ארצות הברית ראתה בנו נטל, ואף כינתה את המדינה הקטנה "אבן ריחיים על צווארנו". החרם לא אורגן על ידי אגודות סטודנטים וארגונים קטנים שנתמכים על ידי רשתות חברתיות, אלא ידי המעצמה הגדולה ביותר בתבל של אותה תקופה. אם מוסיפים לכך קואליציה חזקה וכוחנית של מדינות עשירות ובעלות השפעה. כזו שהייתה מסוגלת לאלץ לחברות ענק להיכנע ולא לסחור עם ישראל, הרי שאנו מקבלים בידוד אכזרי וחסר רחמים.

על רקע הקשיים הללו התבלטה צרפת, אמנם נכון, היתה זו ידידות על בסיס אויב משותף: ג'מאל עבד אל-נאצר, שהאימפריאליזם הפאן-ערבי שלו איים על קיום ישראל ואינטרסים צרפתיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. אבל על אותו בסיס של אינטרסים נבנו יחסים לבביים בין אנשי הממסד הביטחוני והדיפלומטי של ישראל וצרפת, כאלה שמילאו את הישראלים בביטחון שמדובר בקשר בל יינתק.לחברות בין המדינות היו מספר היבטים: ראשית צרפת הייתה ספקית הנשק העיקרית לישראל, מטוסי המיראג' עד היום מוצגים לראווה בכל מוזיאון של חיל האוויר. גולת הכותרת של אותה שותפות ביטחונית הייתה הסכמתה של צרפת לבנות עבור ישראל כור גרעיני, ולשלוח מדענים שיעזרו לה בנדון, מה שעלה לה במחיר מדיני לא פשוט.

מעבר לתמיכה באו"ם, לשותפות התרבותית, צרפת אפשרה לישראל לסחור באופן חופשי עם הקולוניות שלה לשעבר באפריקה. התל"ג של ישראל באותה תקופה, נשען ברובו על תמיכה צרפתית והאפשרות שחברות כזו פותחת דלתות. בתקופה שבה ישראל סבלה מבידוד בינלאומי אמיתי, קשר מעין זה היה נכס אסטרטגי קיומי.ואז עלה דה-גול לשלטון ב-1958, והפך לנשיא הרפובליקה במסגרת חוקה חדשה. הוא ייסד את הרפובליקה הצרפתית החמישית בעודו נישא על גלי עייפות מהמלחמה המדממת באלג'יריה, שבאה בעצמה בעקבות תבוסה במלחמה קולוניאלית בווייטנאם ארבע שנים קודם לכן. דה-גול שינה הכל.

מעט פרטים על דה גול: שראל דה גול הוא גיבור צרפתי, סמל נצחי עבור הדור שידע את מלחמת העולם השנייה. לפני עלייתו לשלטון, הוא הפריח ססמאות שהציבו אותו עמוק בימין הישראלי, כולל תמיכה בלתי מסויגת בזכותה של ישראל לשמור את הפלסטינים מחוץ לגבולה של ישראל. אולם אחרי היבחרו, דה גול שינה את הטון. ואף הטיל אמברגו של נשק על ישראל, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

דה-גול החדש הנפיק ביטויים קשים נגד העם היהודי כ"יהיר ושתלטן" ואת הציונות הכתיר כתנועה שמראש שאפה להתפשטות בלתי צודקת על חשבון שכניה. עד מהרה החלה תמיכת הציבור הצרפתי בישראל  לרדת. הידידות באה פתע אל קיצה.השינוי המהיר בשנתיים שאחרי 1967, הכה את ישראל והעולם היהודי בתדהמה. רבים, אז ועתה, ניסו להסביר את ההתפתחות בצורות שונות. אישים דגולים כמו ריימון ארון ראו את התפנית הפרו-ערבית כגורם העיקרי בהחלטתו העקרונית של דה-גול להפנות עורף לישראל; התהליך החל לאחר נסיגת צרפת מאלג'יריה ב-1962 עם סיומם לכאורה של סכסוכי צרפת והעולם הערבי והרצון לפתוח שווקים חדשים לתוצרת ומסחר צרפתי. יש הטוענים, שדה גול שינה את דעותיו בשל יועצים ושרים כגון שר החוץ קוב דה-מורוויל, שראה בישראל כבעיה מוסרית.

מחקרים חדשים טוענים שהסיפור מעט יותר מורכב. דה גול ראה ביחסים עם ישראל כברית פונקציונלית, אין חברים בפוליטיקה העולמית. מעבר לכך, דה גול היה מעוניין להפוך את צרפת למעצמה מובילה בעולם הדו קוטבי של המלחמה הקרה. הדרך לדידו, הייתה לשחק משחק כפול, להיות הפטרון של ישראל אולם גם לקרוץ לעולם הערבי. כך צרפת תהנה משני העולמות, היא תגן על האינטרסים בעולם הערבי ותשמר את היחסים עם ישראל. ישראל החלה להבין שהידידות עם צרפת היא נטל, הצרפתים החלו לעלות באופן משמעותי את המחירים עבור עבודות ציבוריות כגון שיפוץ נמל אשדוד, והעלו את המחירים של הנשקים שנמכרו לישראל. כמו כן הצרפתים ביטלו את ההבטחה שניתנה לישראל, להתערבות צבאית אם תותקף. ההבטחה הזו שנודעה כתכנית יהושע, שמרה על ישראל במשך שנים מפני אויבותיה הערביות.

לבסוף אחר מלחמת ששת הימים, בה צרפת סירבה לתמוך בישראל מבחינה כספית וצבאית, דה-גול, החליט על שמירת חלק מחצי האי סיני בשליטת ישראל, פירוז הגולן, אך גם על החזרת הגדה המערבית וירושלים ש"בלעדיה לא תוכל ירדן להתקיים" אלא שעמדתה הבלתי מתפשרת של ברית-המועצות לפיה על ישראל לסגת חד-צדדית היא שהכריעה, וצרפת עברה למעשה לצד הערבי. המדיניות הדואלית הוחלפה בבחירת צד מובהק.

חלומו הגרנדיוזי של דה גול, בשנות השישים, להפוך את צרפת למעצמה עולמית על ידי ברית עם ארצות ערב וליצור גוש מדינות בהולכת צרפת. הדבר קיבל תאוצה בשנות ה 70 במשבר הנפט של אופ”ק, שבו צרפת חתמה ברית של אספקת נפט תמורת הגירה חופשית של מוסלמים לצרפת. לבסוף חלומו התנפץ, בעיקר משום שצרפת היא מדינה מוגבלת מבחינת המשאבים והשטח שהיא מחזיקה. אולם היחסים מעולם לא חזרו להיות כפי שהם היו לפני עלייתו לשלטון, מה שמוכיח שכל יחסי ידידות בין מדינות סופם להסתיים.