החיוך טוב לבריאות: סיפורו המדהים של האנטר 'פאטש' אדאמס אבי הליצנות הרפואית

סיפורנו מתחיל בשנת 1945, אי שם בארצות הברית. האנטר 'פאטש' אדאמס, נולד לזוג הורים שלא יכלו לתמוך בו נפשית או פיזית. אביו היה אכול טראומות מעברו כאיש צבא ואמו נאלצה לפרנס את הילדים מה שהותיר אותם רוב שעות היום לבד. חוויה זו הותירה אותו עם חסכים נפשיים, לכן אשפז אדאמס את עצמו במוסד לבריאות הנפש בארה"ב, כשהוא בודד ומיואש, מעצמו בעיקר. נראה שחוויה זו עיצבה את שארית חייו, ומאז הוא מקדיש אותם לנתינת חום, אמפתיה וקרבה לכל מי שבא עמו במגע.

דווקא שהוא נמצא במקום הנמוך ביותר בחייו הוא החל לפרוח. הוא חש סלידה מהממסד הרפואי שהתייחס למטופלים בצורה נוקשה וחסרת אנושיות והחל להתקרב אל שאר המטופלים. הוא ראה בהם מעבר למקרה רפואי וניסה למצוא את האנושיות והחום שהיו מנת חלקם. עודו בבית החולים הפסיכיאטרי יצר אדאמס קשר טוב עם זקן אחד, גאון מתמטי זעוף-פנים שהתרחק מחברת בני אדם. באחד מביקוריו של אדאמס אצל אותו זקן שהעסיק את עצמו בניסוח משוואות מסובכות, שם אדאמס את ליבו לכך שהכוס החד-פעמית שעמדה על דפי המשוואות מטפטפת, וחסם את החור בעזרת פיסת סרט דביק. פניו של הגאון המתמטי אורו. לאות הערכה על מעשהו של אדאמס הוא הוסיף לו את התואר 'פאטש' (=טלאי או תחבושת) – כינוי שדבק בו והפך לסמל ליכולתו של אדאמס למצוא מזור לנפשם של אנשים בכוח אישיותו האמפתית.

מבית החולים הוא יצא לעולם, שהוא נחוש לשנות את היחס בין רופאים ומטופלים. בשנות השישים הרופא היה איש מדע, מנוכר וחסר אמפתיה כלפי אלו הנזקקים לו. על מנת לתת מענה לבעיות אלו, ייסד אדאמס תוך כדי לימודיו בבית הספר לרפואה את ארגון 'גזונטהייד' ('לבריאות' בגרמנית) – קהילה של מטופלים ומטפלים כאחד, שהאמינו בקשר של אמון ואכפתיות בין מטפל למטופל, עד לרמת מגורים משותפים. בתריסר השנים שבהן היה קיים, סיפק בית החולים של אדאמס טיפול רפואי חינם ל-15 אלף איש. במקביל סיים אדאמס את לימודיו במקום השלישי מתוך יותר ממאה סטודנטים שהיו במחזור שלו.

אדאמס האמין שרופאים אינם רק נלחמים במצבו הגופני של המטופל, אלא עליהם לתת מזור לכאביו הנפשיים. לחיוך, לצחוק, לאמון בין מטופל לרופא של יש חשיבות לא פחותה מהמיומנות של המנתח. סיפור חייו של ד"ר 'פאטש' אדאמס תועד בשנת 1998 בסרט באורך מלא. התהודה היתה מדהימה: "לפני שיצא הסרט, היו מגיעים להרצאות של 'פאטש' על איכות החיים בסביבות 20 30 חובשים, אחיות ועובדות סוציאליות בעיקר כיום הוא מרצה מבוקש בכל העולם.

על מנת לייסד את הליצנות הרפואית, אדאמס בכוחות עצמו נסע לבתי חולים והצחיק ילדים תוך כדי סיכון עצמי. פעמים רבות רופאים איימו לפסול את כרטיסו הרפואי, אולם לבסוף הגישה שלו שלנפש יש כוחות ריפוי קיבלה אשרור מדעי וממסדי כאחד. ב-2002 הגיע הליצנות הרפואית לישראל וזכתה להצלחה רבה. אדאמס שינה את האופן בו רופאים מתייחסים לחולים שלהם וחולל מהפכה עצומה בתחום. פאטש אדאמס טען תמיד  מצב בחיים הוא כרוני… ואז מתים. השאלה היא לא 'האם נמות בסוף?' אלא 'האם נחיה לפני כן?' לדעתי, אנשים רבים אינם חיים את חייהם באופן מלא עד שהם מתחילים לסבול ממחלה, והטיפול התרופתי הרגיל מתייחס לנקודה בודדת בגופם ולא לאיכות חייהם. בעזרת סגנון הטיפול ההוליסטי שאנו מציעים, יש לאדם הזדמנות להביט על חייו באור חדש לגמרי, ולמעשה לזכות בהם מחדש.

בסרט 'פאטש אדאמס' מתואר אדם שחלה במחלה סופנית ונטה למות. הלה סירב לקבל טיפול או אוכל, וגירש מחדרו את האחיות והרופאים בחמת זעם. אדאמס נכנס לחדרו מחופש למלאך עם כנפיים, הילה לראשו ותנ"ך בידו, והחל להקריא לחולה עשרות הגדרות מילוניות למילה מוות, באנגלית ספרותית ובסלנג, עד שהחולה נשבר ופרץ בצחוק פרוע. אחרי המפגש עם אדאמס הסכים החולה לקבל טיפול ומזון ונותר במצב רוח טוב עד למותו, תקופה קצרה לאחר מכן. זו מהות הפילוסופיה של אדאמס: מתי מתים פחות חשוב אלא איכות החיים שחיינו לפני.