האוורסט ביקורת סרט

מאז ומתמיד האדם ניסה לכבוש את פסגותיו הלבנות של האוורסט ההר שקרוי על שם המודד הבריטי ג'ורג' אוורסט, נחשב לגבוה במיוחד ובוגדני לא פחות. רבים קיפדו את חייהם, מאז 1924, כאשר המשלחת הראשונה יצאה על מנת לכבוש את פסגותיו הלבנות והחלקלקות. אוורסט הוא סרט שבהחלט כדאי לראות בתלת ממד, יש בו עומק ואפקטים שמצדיקים סוף סוף קניית כרטיס שיקר בעשרות אחוזים. רוב סרטי טיפוס ההרים שהוקרנו בעבר, כמו "מעבר לגבול הסכנה" ו"קליפהאנגר", צילמו כמה נופים יפים והציגו עלילות הוליוודיות אידיוטיות, אולם הנוכחי עם השם המקורי במיוחד מתבסס על סיפור אמיתי ומנסה להיות נאמן למקור. רוב הול (ג'ייסון קלארק) הוא "מדריך תיירים" לאוורסט: תפקידו לאמן ולהנהיג קבוצות של אנשים שאינם בהכרח מטפסים מקצועיים להגיע אל הפיסגה. באביב 1996, הוא יוצא עם משלחת של שמונה לקוחות משלמים לתחילת התהליך.

חציו הראשון של הסרט, הוא די משעמם ומונוטוני. הם שותים, מעט מתהוללים ובעיקר מכינים את עצמם למסע. אין שום דבר מעניין, או מקורי בחלק הראשון וכמו משחק מקדים הוא בעיקר מכין אותו למנה העיקרית. לאחר צליחה לא פשוטה של כחמישים דקות, מתחיל האקשן האמיתי. המטפסים מתחילים להניע, ולצערם ולשמחתנו הם נתקלים באיתני הטבע הלא רחמניים. סופות, מפולות הם חלק מהתפאורה הבסיסית של כל סרט אסונות טוב. הסרט מצליח להעביר בצורה מצוינת, את איתני הטבע והתמודדות הבלתי אפשרית של המטפסים איתם. בדרך הם ייפלו, ייאנקו, יעשו שיחות טלפון מרגשות

האנשים עצמם הם לא ממש מעניינים, הם דמויות פלקטיות שמנוצלות כדי להעביר לנו את מנת הדמעות והבכי שאנו זקוקים להם. אולם הסרט מבוצע באופן רציני, ולא סנסציוני. זהו שחזור מדויק של התמודדות עם איתני הטבע, ועם סיפור אמיתי שהתרחש לפני כ-20 שנה. למרות שיש כאן מנה יפה של קיטש, חלק מהדמויות לא חוזרות, יש בכי דמעות ורגעים שמבוימים בהגזמה ניכרת, עדיין היסוד המציאותי הוא חזק מאוד.

אוורסט הוא סרט על מקרה אמיתי היסטורי, שבו יצאה קבוצת מטפסים חובבים לכבוש את הפסגה ורובם לא חזרו. בניגוד לסרטים אחרים, הסרט שלפנינו בעיקר נותן לנו נימוקים מדוע לא כדאי לכבוש את ההר, במקום לרוץ ולאחוז בגרזן וחבל.