דיון בדמותו המורכבת של המרקיז דה סאד: אציל, הוגה דעות ומכור לתענוגות הגוף

החברה הצרפתית של המאה ה-18 הייתה דתית מאוד ומהוגנת מאוד. היו בה חוקים נוקשים לגבי מותר ואסור, גינונים ומעמדות בהם כל אדם מצא את מקומו. דה סאד נולד ביוני 1740, בפריז, בקונדה פאלאס, בנם של הרוזן דה סאד ומארי אלינור מאייה דה כארמן. מאחר שאביו היה עסוק בנסיעות מטעם המדינה, הוא זכה לחינוך (אם אפשר לקרוא לזה כך) מצד אמו ודודו.אנו לא יודעים מה גרם לדעתו להשתבש ולרוחו להיות כה חופשית, אך אנו יודעים שזכה לחינוך שנחשב לטוב בזמנו. לאחר מכן הוא סיים בית ספר לאצילים והפך להיות קצין באקדמיה הצרפתית, חינוך שמעט מאוד אנשים זכו לו בתקופה זו. היה קצין צעיר בקצין  בחיל הרגלים וגם בחיל הפרשים נטל חלק ב"מלחמת שבע השנים", מלחמה כלל־אירופית עקובה מדם בהשתתפותן של אוסטריה, סקסוניה, האנובר, פרוסיה, בריטניה וגם צרפת. ב-1763, כשהיה בן 23, המלחמה סוף־סוף נגמרה, העתיד נראה מובן מאליו וחייו היו אמורים להיות נינוחים למדי. המהפכה הצרפתית עוד לא נראתה אז באופק.

שהסתיימה המלחמה הוא החליט להיות חלק מהמשחק הבורגני. אותה שנה התחתן עם רֵנֵה־פלאז'י דה מונטרֵיי, למרבה האירוניה בתו של שופט, שילדה לו שלושה ילדים. כעבור ארבע שנים, עם מותו של אביו, זכה לתואר רוזן. אבל דה סאד לא היה בדיוק איש משפחה למופת, והנישואים, אפשר לומר, היו פיקטיביים ונועדו להציג חזות משפחתית מכובדת בעוד שמתחת לפני השטח רחשו יצרים אפלים. הוא היה אדם מיני מאוד, חסר עכבות, שנודע בכל פריז בניאופיו ובבגידותיו עם שחקניות ופרוצות, שבהן לא היסס לבצע מעשי סדום בדירתו. הוא נאשם בחילול הקודש ומעשיו נודעו בכל בתי האצילים בצרפת.

הוא ייעצר שוב בשל מעשה מגונה ויעבור למרסיי הממוקמת ליד הים. הוא היה הוגה דעות, שבז לחוקים ולצביעות האנושית. הוא ראה באדם המהוגן, כדמות שחיה בתוך מעטפת אותה היא רוצה לפרוץ במשך כל חייו. הסבל האנושי מגיע מציפיות חברתיות שלא ניתן להגשימם, האדם של דה סאד הוא יצור מיני מאוד שעושה את מעשיו הלא מוסריים בהסתר מתוך בושה מהבריות. דה סאד התנסה עם גברים, השתמש בסמי פיתוי, ארגן עם משרתו אורגיות, צירף את אשתו והכניס למיטתו גם את גיסתו. אין שום גבול שלא פרץ ושום דעה שלא הטיל בה ספק. הוא ברח, נכלא, נמלט, כמעט נרצח, ניצל מגזר דין מוות שהומתק, וב-1776 הושלך לצינוק, ברח ונתפס שוב. הוא בחר בחופש המוחלט ושילם על כך מחיר כבד.

דה סאד היה ליברטין, האמין שאדם זכאי לחופש מוחלט לממש את התשוקות שלו ולחברה האנושית אין את הזכות המוסרית למנוע ממנו זאת כל עוד הוא אינו פוגע באחרים. יצירתו המפורסמת ביותר 120 ימים של סדום, עוסקת באנשים בעלי שררה וכוח שמנצלים את מעמדם להתעלל בחלשים מהם. הספר היה ניסיון כן לטעון טיעונים פילוסופיים חברתיים. כ-200 שנה אחר כך ישמש הספר הזה בסיס לסרטו הקשה עד הבלתי נסבל של פייר פאולו פאזוליני "סאלו.

בניגוד לרבים בזמנו, דה סאד טען טענה שהייתה מהפכנית ונראתה בלתי סבירה: הכוח הוא משחית. אנשים מהוגנים ועשירים ינצלו את כוחם לפגוע באלו שמתחתם, החיים עצמם הם הצגה שמטרתה מימוש פנטזיות בלתי מוגשמות. גם אלו שמדברים בשם אלוהים, יכולים להיות בעלי מוסר פגום ובכלל האדם ללא הגבלות יגשים אך ורק את מטרותיו האנוכיות. רעיונות אלו היו מהפכה של ממש, העקרון שאלוהים אינו בהכרח מוסרי זעזע רבים בעולם של המאה ה-18.
ביולי 1789, קצת לפני שהמהפכה הצרפתית ניתצה הכל, הועבר דה סאד לבית חולים לחולי נפש, אך שוחרר כעבור כמה חודשים, נפרד מאשתו, התאהב במי שתלווה אותו עד סוף חייו, השחקנית והאם החד-הורית מארי קונסטנס קאנה, וגם ניצל בשנית מהוצאה להורג על ידי אנשי שלטון האימים של רובספייר. הוא הספיק להשתלב בפוליטיקה הסוערת של העשור האחרון במאה ה-18 ולהיבחר לפרלמנט מטעם השמאל הקיצוני, אך פרסומו של הרומן "ז'וסטין" (גם אחותה, ז'ולייט, תזכה לספר משלה) שיגר את דה סאד ב-1801 חזרה למקום המוכר לו היטב: בית האסורים. ההוראה יצאה ישירות מלשכתו של נפוליאון, כעת שליט יחיד בצרפת המבולבלת.

נפוליאון הורה על כליאתו של דה סאד במוסד לחולי נפש בשם שרנטון. שם עד יומו האחרון הוא יעלה מחזות ויכתוב ספרים, יבוז לחוקים וימשיך לקיים יחסי מין עם המטופלים. בגיל 70 דה סאד נפטר, אולם רוחו החופשית תמשיך לרתק אמנים והוגי דעות במשך שנים רבות.  החופש של דה סאד תם. אך זו הייתה רק ההתחלה. ראו את העולם סביבנו ותבינו בעצמכם.

Image result for markiz de sad