גלגולו של לחם

באחד מהימים החמימים של האביב, איכר פולני קצר את שדה החיטה. הוא ואשתו עברו גבעול גבעול, והתמורה הייתה מרהיבה. ערמות של חיטה מסודרות לפי גבהים, שהתפרסו על עשרות מטרים רבים. לאחר מכן החיטה הועברה לטחנת הקמח המקומית, שטחנה באמצעות גלגלי פלדה הענקיים את הגבעולים לקמח.

האיכר, שחלם על עשיית עסקים בשוק המקומי, נחרד כאשר מספר גברתנים גרמנים עמדו בביתו. באיומי רובה, הקלגסים לקחו מסחורתו מכל טוב. ביצים, תרנגולות, קמח, חזירים, הכל עבור המאמץ המלחמתי. האיכר, שמחה על הגזל של עבודתו הקשה, קיבל קת רובה ברקתו ולאחר מכן השתרר שקט. האיכר התבוסס בדמו ואשתו בכתה והרימה ידיה אל השמיים בתחינה לאלוהיה שיעזור. הגרמנים המשיכו בדרכם לעוד מספר משפחות פולניות וכאשר המשאיות התמלאו בכל טוב הם חזרו לבסיסם.

במרחק קצר, בגטו היהודי, הרעב היה המלך. הרעב המציק, החודר לכל פינה טובה ואוכל את האיברים ואת המוח, כאשר אין לו יותר ליטרות של שומן. למרות השפע הרב שהיה בכפרים שמסביב, הגטו לא זכה מהטוב שעמד מחוץ לחומות של הגטו. מפקד הגטו היה זקוק לקנות מתנה לאשתו, הוא החליט על יוזמה מקומית. הוא הציע ליהודים המזוקנים שמולו, הלבושים בחליפות שחורות עסקה, זהב תמורת קמח. היהודים, שהבינו שהמחיר מופקע, נאלצו להסכים וכמו בדורות קודמים אספו כקהילה את המעט שנותר ונתנו לגרמני.

אולם, בגטו הייתה היררכיה. אלה שנתנו את רוב הזהב קיבלו את עיקר הקמח. וכך הקמח הגיע אל שמואל האופה, שהיה חנות המאפים היחידה בגטו. שמואל, בחור עבה, קירח עם חיוך תמידי שלא מש מפניו, אפילו לאחר הרס חייו הקודמים, החל להכין מהקמח כיכר לחם. לחם היה המצרך היקר בגטו, משמעותו הייתה חיים או מוות. אולם, לשמואל ולמספר מיוחסים נוספים, לא היה מחסור במאפים שמשקלם היה זהב. מיומנותו של שמואל הייתה רבה, וכך כמו מתוך מהתלה שטנית, הריח של הלחם התפשט לו ברחבי הגטו. ריח מתקתק וטרי של אוכל, שמזכיר את הבית שנעלם, טיפות נעלמות של עונג, שמתפשטות בחלל האף ומשגעות את הנפש. המחשבה והציפייה לאותה כיכר הייתה קשה מנשוא עבור אלו שלא יכלו להרשות לעצמם מצרכים בסיסיים אלו.

כאשר שמואל הקיץ משנתו, הוא ראה תור של יהודים המשתרך עד סוף הרחוב. הוא לא האמין שכיכר לחם אחת יכולה לעורר מהומה כה רבה. אחד מהאנשים שעמדו בתור בציפייה היה משה, נער בן 17 שהצליח להבריח סחורה מהצד הפולני, ששווה כיכר לחם. הוא ומשפחתו לא אכלו לחם מזה מספר חודשים, מצבה של אמו היה בכי רע וטעמו המשכר של טעם ביתי היה יכול להפיח רוח חיים בגופה ההולך והמצטמק. משה היה נחוש להביא את הלחם לאמו והיה מוכן לסכן את עצמו כדי להצליח במשימה.

הוא הגיע למאפייה שעות לפני הפתיחה. לא ישן, אלא הכין את עצמו מנטלית שעליו לרוץ ולהסתער אל תוך החנות ברגע שתיפתח הדלת. לתדהמתו, במהלך הלילה הגיעו יהודים נוספים שרצו בכיכר הלחם. אולם, משה שמר על מקומו בתור. השעה כמעט הגיעה ודמיונו של משה עבד שעות נוספות, כיצד הוא חותך את הפרוסות, חוזר כמנצח ומאכיל את משפחתו המחכה בציפייה לכל בשורה טובה. הוא ראה בכיכר כמחווה שיכולה להציל את הסובבים אותו ובפעם הראשונה מאז הגיעו לגטו להפיח מעט שמחה.

שמואל פתח את החנות, והמון יהודים הסתער פנימה. משה בזריזות רבה, הצליח לחטוף את הלחם ואף לנשוך את אחת מהידיים המבקשות את הסחורה היקרה. הוא עמד להגיש את כספו ולזכות באוצר, אושר חמים מילא את גופו והוא ידע שהוא הולך להיות מנצח. הכסף נמסר, אולם אז נשמעה צעקה. סלקציה! צעקו הגרמנים והחלו לירות ולחטוף יהודים, שעמדו בתור אל מקום הריכוז שמוביל אל מחנות המוות. מספר גרמנים התפרצו לחנות, הכו את האופה ואת משה ולקחו אותם בכוח החוצה, מחוץ לתור. משה ההמום הסתכל אחורנית ונתן מבט אחרון בכיכר הלחם, לפני שחייו עמדו להשתנות.

אחד מהגרמנים, שסבל מרעב, נגס בלחם וזרק אותה למרחק רב. עבורו ללחם שייצר יהודי לא היה ערך רב. אולם, משה שהיה בדרכו לסלקציה, ראה את הכיכר מתגלגלת ברחוב. הוא הצליח לנגוס בה בזריזות לפני שנורה, משום שיצא מהשורה. כך הפכו משה וכיכר הלחם לאחד, היהודי והסחורה היקרה.

כתב: דיקר לוטן