ביקורת סרט: רוזנשטראסה ביימה: מרגריטה פון טרוטה

רוזנשטראסה הוא סרט מצוין. הוא משוחק נפלא, עשוי היטב ובעיקר מעורר השראה. אולם הוא ראוי לדיון רחב יותר, בעיקר אודות ההתנגדות הגרמנית בשואה.לאחר מות אביה, חנה מתקשה להבין את התנהגות אמה, שאפילו גורמת לביטול חתונתה. חנה מנסה למצוא את התשובה בעברה של האם. המסע האישי והפיסי לוקח את חנה מניו יורק לגרמניה שם היא פוגשת קשישה אשר מספרת לה את אשר קרה ברחוב רוזנשטראסה בזמן שלטון הנאצים. זמן מה לאחר תחילת המלחמה, החליט האס.אס. לשלוח למחנות ריכוז את היהודים שהיו נשואים לנשים אריות.החלטה זו התקבלה לאחר ועידת ואנזה, הידועה לשמצה.  בלילה אחד נאספו מאות גברים יהודים והושמו במעצר בבית ברחוב רוזנשטראסה. אלא שהנשים הגרמניות לא ויתרו, ויצאו למאבק שקט.

הסרט עוקב אחר מאבק הנשים, כיצד הם לא ויתרו למרות שהסביבה והממשל איים עליהם ללא הפסקה. הסרט מציג שורה של נשים אמיצות, שפועלות בעורמה ובנחישות כדי להציל את היהודים הכלואים בבניין. המשחק הוא משובח, השחזור ההיסטורי והצילום נפלאים, ובעיקר הסרט בנוי כמו עלילת מתח.

אולם הבעיה העיקרית בסרט היא לא האיכות שלו, אלא המניפולציה שהוא עושה על הצופה. הנשים שהשתתפו במחאה, סיכנו את חייהם אך הם לא עשו זאת כדי להציל יהודים. במקרה הם התחתנו עם יהודים, הם באו להציל את אהבת חייהם. זו מחאה של אנשים למען מטרה אצילית ואנוכית כאחד, של נשים חזקות שלא הסכימו לוותר. אולם מרבית הציבור הגרמני היה אדיש, למרות שככל הנראה היה יכול לעשות הרבה יותר. כפי שקרה במבצע להמתת בעלי הצרכים המיוחדים, גם במקרה של רוזנשטראסה המחאה הצליחה. הממשל הנאצי היה רגיש למחשבות התושבים, ולכן ברוב המקרים מצילי יהודים גרמנים טופלו בסלחנות יחסית.

עבורי הסרט בעיקר הציף שאלה אחת חשובה: האם השואה התרחשה פשוט מאוד כי לציבור הגרמני לא היה איכפת?