ביקורת ספר: ״עירום בין זאבים״ מאת ברונו אפיץ

בוכנוואלד הוא אחד מהמחנות העבודה, האכזריים והפחות ידועים לציבור הישראלי. למרות שהוא לא שימש כמחנה השמדה, חייהם של האסירים בו היו לא פחות מגיהינום. במחנה פעלה מחתרת סודית, שהצליחה להציל ממוות 224 ילדים ביניהם הרב ישראל מאיר לאו. הספר מתאר את החודשיים האחרונים במחנה מנקודת מבטו של פעוט בן ארבע שנשלח יחד עם אביו ושרד בצריף המחלות המידבקות אליו הגרמנים לא היו מעזים להתקרב. הספר מתבסס על זיכרונותיו של שטפן יוזף צוויג שנשלח למחנה בשנת 1944.

בחודשים האחרונים המחנה הפך לשדה קטל. עוד ועוד אסירים נשלחו לבוכנוואלד, שלרובם לא היה מזון או מקום מנוחה. הצפיפות, המחלות קטלו אסירים זמן קצר לפני השחרור. הגרמנים ארגנו צעדות מוות המוניות, כאשר בעלות הברית כבר עמדו בשערי המחנה.

למרות התרגום הבלתי מקצועי, זהו אחד מהספרים הטובים שקראתי לאחרונה. הדמויות עגולות ואמינות, המצוקות שלהם אמיתות וכולנו נשאר במתח האם הם ישרדו או לא. העלילה סוחפת ומרגשת, ומצליחה להעביר את האימה והפחד שהאסירים שרויים בו.

אין ספק שזהו אחד מהספרים הטובים שנכתבו בנושא, מסמך אנושי מרגש שמגיע באיחור רב לארץ. זהו לא רק ספר שואה, אלא גם דרמה אנושית חד פעמית שהתרחשה בתנאים בלתי אפשריים.

עירום בין זאבים / ברונו אפיץ, מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, ידיעות ספרים 2014, 424 עמודים.