ביקורת ספר: 'אנשי העבר: ימיה האחרונים של האצולה הרוסית'/ דאגלס סמית

ביקורת ספר: 'אנשי העבר: ימיה האחרונים של האצולה הרוסית'/ דאגלס סמית. מאנגלית: יוסי מילוא.

כתבה את הביקורת: מעיין הרוני – Maayan Haruni 

בעלי הארמון

כתב הניו-יורק טיימס בבריה"מ בשנות השלושים, וולטר דורנטי, כינה אותם "צללי הרפאים של העבר בהווה הסובייטי". ואכן כרוח מאיימת מן העבר, האצולה הרוסית בימיה האחרונים- או "אנשי העבר", כפי שכבר כונו- היא נושא שהודחק במחקר ההיסטורי במאה העשרים ה"קצרה", ובאותה עוצמה שב וגאה עם ביטול הצנזורה בשנות התשעים בהצפת מכתבים, יומנים, ספרי זיכרונות ותצלומים, אחרי גישושים זהירים מהמסתור.

הראשון לאגד את המוני הפרגמנטים לכדי תוצר מוגמר, מגובש ועשיר הוא דאגלס סמית, היסטוריון שמגולל בספר 'אנשי העבר' את סיפור נישולה והשמדתה של האליטה הרוסית. ובאמתלה ש"בחינת גורלם של כמעט שני מיליון בני אדם היא מעמסה גדולה לדמיון", שבנוי "להבין מספרים קטנים הרבה יותר ולהזדהות איתם", פיסת ההיסטוריה העבה, שעוברת בין מהפכת 1917 למלחמת העולם השנייה, מושחלת בעדינות דרך קורותיהן של שתי משפחות- שרמטייב וגוליצין.

אם הזרקור שמושם על ה"עצם הלבנה" (דם כחול, בגרסה רוסית) מעורר תמיהה, בייחוד כשברקע הפרוטגוניסט הוא הפרולטר והאנטגוניסט הוא ה"בורז'וי" השנוא, ראוי למשמע מחדש את העובדה שלנין דיבר על "לידתו של הסדר החברתי החדש" באותה נשימה עם "מות הסדר הישן", ושב'מדינה ומהפכה' כתב ש"הפרולטריון זקוק למדינה כצורה מיוחדת של אלימות מאורגנת נגד הבורגנות". הנה כי כן, האצולה הפכה קורבן במהפכה ומוקד לאפליה חוקית במדינה החדשה, כשמאבק לשרוד, מעצרים ופחד מהלשנות התבייתו כשגרה, וגם הפוגות מתונות בשנות העשרים לא ציננו את "מלחמת המעמדות", שבפריצה הגדולה של סטלין "חודשה ואף לובתה לכלל טירוף".

"אנשי העבר", "אויבי המעמד", "המנשלים" ובימי סטלין- "חיל המילואים האנטי-מהפכני" (ולתרומתו הצינית של ולדימיר נבוקוב- "מי שטרם נטבחו")- האצולה אכן הצטיירה כאנטגוניסט, אבל בעיקר על-ידי  הבולשביקים, שבכך טיפחו שנאה המונית שהשיגה את האלימות המהפכנית, ומאוחר יותר גושפנקה חוקית לטרור.

(הקריאה בהתחלה "לנשל את המנשלים" הביאה דחיפה ל"מעגל קסמים של שוד אינסופי", וב"טרור האדום" עיתונים מגויסים הכשירו קרקע להוצאות להורג בקריאות כמו "נהרוג את אויבינו", "דם הבורגנות יישפך כמים" ו"את הכלב השוטה והמרושע עלינו להשמיד אחת ותמיד". גם ב-1935 השתלהבות ההמון סייעה בעקיפין ל"מבצע אנשי העבר", שבמהלכו כתב פועל מימי רוסיה הצארית "תמיד תהיתי אם אזכה יום אחד לנקום בשרצים האלה". העובדה שרובם "אינם עוד בין החיים" לא מנעה ממנו להוסיף ש"כלבי הצייד של המהפכה יישבו את החשבון למעני".)

עוד צריך, אחרי זה, להצדיק מדוע "גורלה של האצולה ראוי להיות מסופר"? סמית, שמעיד על כמה גבות שהורמו אליו, סבור שכן. בין תשובותיו בולטת זו: "חורבנה של האצולה היה אחד האסונות הגדולים בתולדות רוסיה", מכיוון ש"הוציאה מקרבה באלף השנים האחרונות את המנהיגות הפוליטית, הצבאית, התרבותית והאמנותית". אם נמסגר את התגובה המתבקשת (וכי אין זה אך סביר שהזוכה במירב האפשרויות מלידה יעפיל לאליטת העשייה?!), ונשים בצד את ההקשר האפולוגטי, עומדת בעינה העובדה שהמורשת התרבותית החדה והמעודנת, ש"עד היום" נתפסת כ"תמצית הרוסיות", נזקפת בעיקר לאותו מעמד מוקע, שקצו הוא גם "קצה של מסורת ארוכה ומפוארת".

עם אתוס כזה, אפשר להבין מדוע שמות כפושקין, טולסטוי, רחמנינוב, צ'כוב ונבוקוב מעטרים חלק ניכר מהאנקדוטות שממלאות את הספר (שרק כמחציתן נוגעות לשתי המשפחות). ולא שהכרחי להרחיק: שרמטיייב וגוליצין הן בעצמן משפחות עתיקות יומין שחותמן טבוע במערכות הצבאיות החשובות ובחצרות המלוכה, מה שנכון גם לנקודת הפתיחה בספר- כשלרובם מקצועות כהיסטוריונים, מדענים ואמנים, וכשהפטריארך הנוכחי לבית גוליצין הספיק לכהן שלוש פעמים כראש העיר מוסקבה.

ה"היסטוריה ארוכה ומפוארת" מורגשת אומנם לאורך הספר, אך בכפוף למציאות שבה כל קרקע בטוחה כבר שמוטה תחתם. לדוגמא, אצילים לשעבר מצאו מפלט כשומרים בספריות, ארכיונים ומוזיאונים (לשעבר אחוזותיהם, שבגלגולם המוזיאולוגי עברו בשנות השלושים מלהיות "חלון ראווה לאורח חייהם של בני האצולה" ל"יד זיכרון לצמיתים של רוסיה, שנוצלו למען גחמותיהם המנוונות של אדוניהם"), וביניהם פאוול שרמטייב, שהדריך גם כאשר "הטקסטים הרשמיים שחוברו […] ביקשו להראות 'כמה גסים וחסרי תרבות היו הרוזנים לבית שרמטייב'". היו גם כאלו שמצאו מפלט במחנות עבודה (ואף במשרות מדינה) הודות לצורך במומחים.

יותר מכל, בולטת האריסטוקרטיות התרבותית של בני האצולה בערך המקודש שהעניקו להשכלתם של ילדיהם, למרות- ולמעשה בגלל- שבמקביל התרחש מאבק יומיומי לקיום בסיסי. היותם "ליבתה של שכבה דקה של עלית משכילה" מזמינה גם את "אחת האירוניות של ההיסטוריה": סמית מתאר כיצד "הם שהניחו את היסודות למהפכה שהייתה עתידה להכחיד אותם כליל", החל מחשיפתם לחברות מערביות ופתוחות במודרניזציה של פיוטר בראשית המאה השמונה-עשרה, דרך מעקבם המתוח על המתרחש בצרפת ב-1789 ועד המאה התשע-עשרה, כשהניחו יסודות לאינטליגנציה מהפכנית רוסית.

במלים אחרות, זכויות היוצרים על הסיפור ניתנות לבני האצולה בתור ה"עלית משכילה" (אם "זכות" תיתכן על מעשה אובדני). ולא בשונה מזכויות המספרים: ערכם של קטעי היומן המצוטטים, שברובם שייכים לאנשי עבר, נטוע בפיכחותם של הכותבים. היא העמידה אותם בבהירות על המתרחש, כך ש"רובם היו מסכימים" אף לדבריה של ברונית אחת ש"המשטר הישן היה רקוב וכולם ידעו זאת". למרות שרישומם המהימן עלול להיפגם בתור מי שמפסיד, כפי שמורגש כשהסופר איוון בונין נועץ את האנרכיה ב"פרשנות מטופשת ביותר של ה'סיסמאות'" בקרב הכפריים, וכשאלכסנדר גוליצין, שכרופא טיפל בחיילים, מסביר את מניעי מטופליו ה"גסים ונבערים" ב"אהבת הביזה ורדיפת בצע והרפתקאות"- האשרור מגיע מתוך הדברים עצמם, בתזכורת ליתרונם התבוני של בעליהם.

בפועל, ערכם כמקורות ראשוניים אף עולה, ונוצרת קריאה יותר מרתקת. דוגמא לכך היא מה שכתבה אולגה שרמטייב על העלית הפוליטית החדשה בשנות השלושים, כשנשכרה לסייע להם ולילדיהם "לקנות את הברק והתחכום הנחוצים" (כגון בשיעורי צרפתית) ופגשה באורח חיים רהבתני לעילא: הקומוניסטים (שביניהם היו גם "נחמדים וחביבים") "הם אנשים חדשים, אבל טעמיהם ותחומי העניין שלהם ישנים; הם פשוט משתחווים לאלילים אחרים, אבל בכל זאת לאלילים".

למען הסר ספק, אנשי העבר אינם, אחרי הכל, מספרי ה"על". על התיווך אמון מספר "כל-יודע", והספר הוא פרי למחקר היסטורי יסודי ומעמיק, שאינו מוגבל לנפשות הפועלות אלא מציג תמונה מקיפה. כך, למשל, מפורטים הגורמים למפלתם של הלבנים מול האדומים ב-1919, ומעגל התיעוד מתרחב אל פועלים,  עיתונאים וצלמים זרים. סמית אינו מכיר פנים לנפשות הפועלות על-אף שבהחלט מכיר אותן ונוטה להן חיבה (אם להניח לפי ספריו הקודמים). הוא מגנה את אורח חייהן בטרם המהפכה, ובמהלכה מתייחס למקרים שחרגו מהנוף הכפרי של הוונדליזם הרצחני, כדוגמת האיכר שסיפק למשפחת שרמטייב כוסמת משלו.

בשרני לא פחות מהבשר ההיסטורי הוא הלייט-מוטיב המשפחתי (שאינו לייט במיוחד). יד ביד עם תיאורים בהירים, קולחים ונגישים, הלה מוסיף לקריאה נשימה עצורה שלא אופיינית לז'אנר ההיסטורי (קורא שרואה בכך עלבון- התנצלותי). למעשה, הכפילות בין הנראטיב "על" לנראטיב האישי מניעה את הספר לכל אורכו בין קו כרונולוגי מדויק לגמישות לינארית (כמו בספוילר ש"בתוך עשר שנים היו עתידים כולם למות", שחותם תיאור של ערב שבו בילו צעירים בשנות העשרים בריקודי פוקסטרוט); בין היסטוריוגרפיה מצוידת כדבעי בהפניות ביבליוגרפיות, מפות, מפתח שמות ותצלומים- להיסטוריוגרפיה אמפתית, ששופכת צבע על השחור-לבן שבתמונות ומעוררת הזדהות עם הפרצופים הניבטים מהן.

אם לתמצת, ההיסטוריה עוברת האנשה. ואם להרחיב- קווי אופי, מהמורות רגשיות ושזירה ווירטואוזית של מקרים פרטיים בציר זמן מוכר (כמו כיצד חלק מצאו עצמם במניין הנספים ב"טרור הגדול" של סטלין) פותחים צוהר אל-תוכי הארמונות והאחוזות (ובעצם יותר אל מחנות ריכוז ועבודה) ומחיים הלכי רוח שאילוצי הזמן כפו על אנשי העבר. דומיננטי ביותר, בעיניי, הוא רגש מפוצל, כגון ש"ביטויים גלויים כל כך לתמיכה במהפכה" (ש"היו נפוצים למדי בקרב האצולה" במהלך השנים) התחלקו בין "תמיכה אמתית" ל"'מין דרכון' שנועד להגן עליהם מפני זעם ההמונים".

האמביוולנטיות עולה גם בפילוגים פוליטיים ערב המהפכה בשאלות על גורלה של רוסיה (שני הפטריארכים בסיפור ש"תיעבו זה את זה"- וולדימיר גוליצין, הליברל שנטה למערב, וסרגיי שרמטייב השמרן והמלוכני- מהווים ייצוג סימטרי), פערים גיאוגרפיים ומנטליים שנלוו להגירות ולהגליות (כפי שמורגש בהתכתבות בין מיכאיל גוליצין במחנה דמיטלג לאחיו אלכסנדר בקליפורניה) ואף בצורה קונקרטית (במלחמת העולם השנייה נלחמו שני דודנים לבית שרמטייב בחזיתות הפוכות- האחד בצבא האדום והאחר, שנמלט עם משפחתו מרוסיה עוד ב-1919, בלגיון הצרפתי בפיקוד הגרמנים).

הזווית הפואטית שעולה בספר עשויה להתפרש אצל היסטוריון אחר, דומיניק לה קפרה, בספרו 'לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה', ודווקא בסוגריים השוליים: "תגובתם של עדים מדרגה שנייה (לרבות היסטוריונים) לאירועים טראומטיים חייבת לכלול טלטלה אמפתית (empathic unsettlement) שתשתקף ב[…] נקודות דמיון ושוני חוצות ז'אנרים (כמו היסטוריה וספרות)". אולי מתוך איזו קונוטציה ל'בית בודנברוק' מ-1901- שבתור אחד מאחרוני הרומנים הקלאסיים כשלעצמו מהווה נצר לעולם ישן- דומה שבמושכות המטלטלות אוחזת כאן סאגה משפחתית.

סאגות משפחתיות חופשיות לעצב את ההיסטוריה לדידן כמעטפת עשירה, אבל מעלתן גם בשרטוט דקויות היסטוריות, בהתגלות התגלעויות פערים בין-דוריים. בני הדור השני לאנשי העבר, ששיניהם הקהות מלידה גרמו לסכסוכים פנים-נפשיים, עברו בין הערצה מנחמת של עברם המשפחתי (שגבלה לעתים באובססיה) להשתדלות להתערות. מאלף לקרוא שולדימיר גוליצין (הנכד) טיפל בדיוקנאות המשפחתיים "בתשומת לב שגבלה באמונה טפלה", בעוד בת-דודתו וריה טרובצקוי "קנתה לה מהדורה של כל כתבי לנין בשישה כרכים" (ועדיין נורתה ב-1937).

אך המופת אינו בדיכוטומיה. אחיה של וריה, אנדריי, בתור קטין לא נעצר וחש "בפיצול אישיות: בבית ספר הוא אזרח סובייטי נאמן שממלא תפקיד פעיל בציד המכשפות נגד אויבי העם, ואילו בבית […] דואג לגורל משפחתו, ואינו מאמין אף לרגע שמישהו מהם אשם". קסניה סבורוב (נכדה של שרמטייב) התאהבה באסיר טורקי (שכינתה "הבבלי") במחנה פלסצק, ובמכתב לאמה התגוננה: "את מסתכלת על הדברים מנקודת מבט מיושנת […] של סבא וסבתא […] אבל האם יכלה סבתא לחשוב, ואפילו לתאר לה בדמיונה, שנכדתה, עם החינוך שקיבלתי והמסורות שירשתי, תהפוך פתאום לחוטבת עצים בטייגה!". ועדיין, בהבהרה שאינה "גסת רוח ולא ישירה ובוטה כמו רוב הנשים המודרניות", מתגלה זכר לאליטיזם אריסטוקרטי.

לו סבתא שרמטייב התהפכה בקברה (ולא מחוצה לו) אפשר לשקוט, כי חילול קברים של אנשי עבר ובזיזתם היו חזון נפרץ. כשהטרור שבספר פוסח גם לא על מתים, ה"ספרותית" בו איננה רק פריסה של סאגה משפחתית. תחושה אפוקליפטית בימי אנרכיה, התגלות צדדים אפלים בבני אדם במלחמת האזרחים ואימי הדיקטטורה- כל אלו משווים רקע מצמרר של ספר אימה, בעוד הדמויות האריסטוקרטיות כאילו מיובאות מטרגדיה קלאסית, ושהמציאות (בהשאלת דבריה של אצילה לשעבר על מוסקבה), ש"בעבר הקיפה אותם בפאר מזרחי נחושה", הפכה "בדעתה לאמץ אותם בכוח גדול יותר ויותר אל חזה הכחוש והרעב, למצוץ את לשד מוחם ואת דמם".

דאגלס סמית, אנשי העבר: ימיה האחרונים של האצולה הרוסית, ירושלים: כתר, 2014.