ארגון הקו קלוקס קלאן ואנטישמיות בארצות הברית – השנים האפלות באמריקה

הנשיא אובמה, אפריקני – אמריקני, נבחר לפני מספר שנים לנשיא בארצות הברית. עובדה זאת מהווה שינוי מדהים עבור מדינה, שרק בשנות השישים של המאה העשרים הונהגו בדרומה הפרדה בקווי האוטובוס בין לבנים לאפריקנים – אמריקנים ואף בין נשים וגברים. במשך שנים רבות ארצות הברית הייתה מדינה גזענית, לא בממדים של אירופה, אך בהחלט לא היה לה במה להתגאות.

כאשר הנשיא אברהם לינקולן ביטל את העבדות באמצע המאה ה-19, הוא נתן תקווה למיליוני אפריקנים – אמריקנים בארצות הברית. אולם, איש לא ציפה, שמעשה מוסרי זה יביא לאחת התקופות האפלות בתולדותיה של ארצות הברית. מדינות הדרום, שהפסידו במלחמת האזרחים, לא היו מוכנות לתת לאפריקנים – האמריקנים שוויון זכויות מלא, אלא להמשיך להפלותם. לצורך כך פורסמו תקנות, שמטרתן להפלות את השחורים, ובנוסף הוקם ארגון גזעני בשם הקו קלוקס קלאן על ידי מספר חברים בטנסי. ארגון זה מחזיק מעמד, אמנם בצורה מעט שונה, עד לימינו. הוא הוקם באמצע המאה ה-19 ומאז ועד היום היו בו ארבעה גלי פעילות עיקריים.

ארגון הקו קלוקס קלאן החל כמועדון צייד פרטי של מספר פורשי צבא מהקונפדרציה, ובמהרה הוא הפך לארגון גזעני, שסחף את הדרום למערבולת של אש ותמרות עשן. האוכלוסייה השחורה, שלא ידעה להתמודד עם העצמאות שנחתה עליה, ביצעה מעשי אלימות כדי לשרוד. אלו נוטרלו בצורה קשה על ידי ארגונים גזעניים, כדוגמת הקלאן.

הגל הראשון של הקלאן פעל בתקופת הרפורמציה בארצות הברית, החל משנות השישים של המאה ה-19. לאחר מלחמת האזרחים ניסה הצפון לכפות על הדרום רפורמות מרחיקות לכת כדי לשקמו ולהחזירו אל חיקה של ארצות הברית המאוחדת. ארצות הדרום לא ראו זאת בעין יפה. הם החליטו להתנגד בכל דרך אפשרית והקלאן עמד בראש תנועת ההתנגדות. הקלאן, שהחל, כאמור, כמועדון צייד, צבר המוני מעריצים, שחיקו את מעשיו הנפשעים של הארגון. אנשיו נהגו ללבוש מסיכות לבנות כדי להפחיד את השחורים, שהאמינו באמנות תפלות אודות רוחות שמתהלכות בלילות. כך הפכו אנשי הקלאן לנוקמים את מותם של חיילי הקונפדרציה ולמנהיגי השמרנות והרצון לשמר את דרך החיים הדרומית כבעבר.

במשך כ-12 שנה פעל ארגון הקלאן באכזריות רבה נגד האפריקנים – האמריקנים. רבים נתלו בכל רחבי הדרום ובוצעו בהם מעשי לינץ' אכזריים. אפריקנים אמריקנים, שהסתובבו בחופשיות ברחוב, הוכו עד זוב דם והושפלו. הלבנים לא הסכימו להעסיק אפריקנים – אמריקנים ולכן אלצו אותם להסכים לחזור לאחוזותיהם ולעבוד בעבודות משפילות. כך, למרות שהאפריקנים – האמריקנים קיבלו מעט חופש, הם נאלצו לחזור למצב של תנאי דיכוי ושנאה, שנמשכו מאה שנים נוספות. באופן אירוני, בשיא הצלחתו של ארגון הקלאן, הגיעה גם נפילתו. הצפון החליט לסגת מהדרום ולתת לו לנהל את ענייניו באופן אוטונומי. השחורים חזרו לאחוזות וקיבלו את השלטון הלבן, לכן לבסך הכול הגל הראשון של הקלאן החזיק מעמד כעשר שנים בלבד, בערך משנת 1860 ועד 1870. באותו הגל התמקדו אנשי הקלאן בעיקר באפריקנים האמריקנים ולמעט מספר בודד של מקרים, הם לא התנכלו ליהודים ולא היו עדיין אנטישמיים.

גם היהודים סבלו מגזענות ואנטישמיות בארצות הברית. בתחילת המאה ה-20 האנטישמיות החלה לזלוג לארצות הברית, כחלק מגל שנאה נגד מהגרים שהציפו את חופיה. האנטישמיות התבססה על התזות האירופאיות, שטענו שהיהודים הם גזע נחות וזוממים להשתלט על הכלכלה העולמית.

תנועת הקלאן נוסדה שוב ב-1915 ונשארה בגל הזה עד אחרי מלחמת העולם השנייה. באותה התקופה החל גל של שנאה כלפי כל מי שלא לבן. זה היה הגל השני, בו החלה האנטישמיות להיות חלק מהאג'נדה של התנועה. הקלאן הגיע למיליוני חברים וגל נוסף של פרעות סחף את אמריקה. בפעם השנייה הקלאן התעורר כתשובה למצב הכלכלי הקשה של האוכלוסייה, והעובדה שהיה רצון להחיות את גיבורי העבר. ארצות הברית הוצפה במיליוני מהגרים, שאיימו לשנות את האופן בו הייתה מנוהלת. האמריקאים, שנרתעו מהמהגרים ומנהגיהם המוזרים, החליטו לשמר את דרך חייהם ולהקים מחדש את הארגון שהצליח בעבר. כך הפך הקלאן להיות לתנועה של מיליונים, תנועה ענקית ארצית. אנשי הקלאן הכו, השפילו ואף רצחו מהגרים. סיסמתם "אמריקה לאמריקאים" הייתה שגורה כמעט בכל בית. כמחצית מהלבנים בארצות הברית הצביעו לתנועה, שהצליחה באופן שערורייתי להוביל להגבלת מספר המהגרים לאמריקה לשני אחוז בשנה. הפשע האנטישמי הגדול והמפורסם באותה התקופה היה נגד ליאו פרנק, יהודי בעל מפעל, שנערה לבנה נרצחה בתחומי מפעלו והלשינו עליו שהוא רצח אותה, למרות שבעצם ידעו מי האשם האמיתי. הוא עמד למשפט ולא יצא אשם, אך נחטף מתחנת המשטרה בה הוחזק בידי אנשי קלאן, שבצעו בו לינץ' אכזרי במיוחד. הרבה שנים מאוחר יותר, הוחזר לו כבודו האבוד, לאחר שהתגלה מי ביצע את הפשע.

הקלאן חטא בחטא ההיבריס, והחל לקחת שוחד ולהשתמש באלימות מופרזת נגד תושבים. אחד ממנהיגיהם הואשם בשערוריית מין נגד אישה לבנה באינדיאנה, מה שהוביל לנפילתם. לצד התנהגותם השערורייתית, ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה, מה שגרם לאיחוד השורות בין מהגרים לתושבים ותיקים. הקלאן צידד בנאצים ושיתף פעולה עם תנועה נאצית בארצות הברית, מה שהעלה את זעם ההמונים כלפיהם. האיום החיצוני גרם לארצות הברית להתאחד נגד גורם חיצוני, ולקלאן להפוך למפלגה קטנה ושולית.

בשנות השלושים, בימי השנאה והתמיכה בקלאן, אפילו האוניברסיטאות בארצות הברית נשטפו בגל השנאה והאנטישמיות, ואף אוניברסיטת הרווארד קבעה מכסות של סטודנטים יהודים. עצרות ענק עם סיסמאות נגד יהודים שטפו את אמריקה, והשיא היה צעדת ענק בניו יורק של התנועה הניאו נאצית האמריקאית בשיתוף עם אנשי הקלאן. הקלאן היה האחראי לעצירת זרם המהגרים אל ארצות הברית, ולעובדה שמיליוני יהודים לא יכלו להימלט מציפורניי הנאצים למצוא חיים חדשים בארצות הברית. יש חוקרים, הטוענים שחוק היובש שהוציא את מכירת האלכוהול מחוץ לחוק, הוא פי יוזמה של הקלאן. הגל השני הסתיים לאחר המלחמה.

הקלאן נעלם לעשר שנים נוספות. בשנות השישים החל הגל השלישי, כאשר התנועה חזרה כדי להילחם נגד תנועת זכויות האדם והאזרח. הם ערכו סדרה של פיגועי תופת, שעשרות שחורים נפלו בהם קורבן. הקלאן ניסה למנוע מפעילי זכויות האדם לפעול בדרומה של ארצות הברית, וביצעו עשרות פיגועי תופת נגדם. אולם, בפעם הזאת הם נכשלו כישלון חרוץ, והרסו את מעט יחסי הציבור שעוד נותרו להם. אנשי הקלאן טענו כי היהודים הם המארגנים של התנועות לזכויות האדם והאזרח ולכן התנכלו גם להם בשורה של פיצוצים בבתי כנסת וניסיון להרוג מנהיגים יהודים.

הגל הרביעי של הקלאן מתקיים עד היום. אחד ממנהיגיה האחרונים של התנועה, ד"ר דיוויד דיוק, הוא מכחיש שואה ידוע, והאנטישמיות הייתה נר לרגליו. בימינו, הקלאן היא תנועה קטנה, המונה לא יותר מ-30,000 איש, במספר ארגונים קטנים, שכל אחד מהם משייך את עצמו לארגון. אולם, אנשי הקלאן יודעים לחזור אל פני השטח, להפוך לרלוונטיים שוב ולהציף את ארצות הברית בשנאה.