אחת מתוך שישה מיליון

בשיטוט מקרי בדפי העד של יד ושם, עלה שם אחד שסקרן אותי במיוחד:תמר כהן. העובדה שהייתה בת 25, נשואה ללא ילדים ונגדעה בדמי ימיה סקרנה אותי מאוד. תמר באותה תקופה היה שם נדיר במיוחד עבור יהודים אורתודוקסים. היא נולדה ביוגוסלביה, לזוג הורים בשם שמואל ואסתר. היא למדה כאחד האדם, בבית ספר יהודי לבנות. היא שיחקה, שמחה, היו לה חברים התאהבה והתעלסה. היא נישאה לאהוב לבה אולם היא לא הספיקה להביא ילדים לעולם.

לאהוב לבה יעקב ולתמר היו תכניות גדולות, הם פתחו מרכול קטן שסיפק להם פרנסה צנועה. היה להם בית, לא גדול מידי אבל מספיק לזוג צעיר. חלומם היה להתעשר ולעבור לאמריקה, שם הם קיוו לפתוח דף חדש במקום בו לא שמים אזיקים ליהודים. הם קיוו להרוויח סכום קטן ולנסות ולהשיג ויזה, אולם הנאצים הגיעו ושינו את חייהם. בני הזוג נשלחו כמו רבים מיהודי קרואטיה למחנה יאסנוביץ הידוע לשמצה. שם בני הזוג הופרדו, תמר שלא סבלה ממחסור כל ימי חייה נשלחה למחנה הנשים. שם היא סבלה מרעב, התעללות ולבסוף כוחה לא עמד לה והיא נרצחה. כמו רבים אחרים אין מצבה או סימון על קברה ואפרה טמון באדמת המחנה הארור.

יעקב ניסה להילחם, הוא נמלט מהמחנה והצליח לשרוד ביערות מספר חודשים. אולם הלשנה של אחד מהאיכרים, שמה קץ לחייו הקצרים ובגל 27 הוא שכב ירוי על הרצפה הקרב של בית הכלא המקומי. מותו של יעקב שם קץ לזוג הצעיר, לא נשארה תמונה, מצבה או מישהו שיאמר קדיש לעילוי נשמתם. העולם התקדם קדימה, שני בני הזוג נותרו במקום הירצחם, ללא יורש או איש שימשיך את זכרם. הם הוכחדו וחייהם כאילו לא התקיימו מעולם, פוסט זה הוא הסימן היחיד לקיומם. פרימו לוי אמר פעם: "אם היינו נחשפים לכל סיפורי האומללים מהשואה הרי שלא היינו יכולים להמשיך בחיינו", תמר ויעקב היו חולקים עליו.